גבולות בני הגנה

דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה.

א

אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי להבין כהלכה את מלוא משמעותה של תכונתו העיקרית: את היעדר-הסימטריה הגמור בין שני צדדיו ואין המדובר בבחינה זו או אחרת של הסכסוך, אלא בכל בחינותיו.

הדבר ניכר בנתונים האובייקטיביים, כגון גודל השטח (מדינות הליגה הערבית – כ-23 מיליון קמ"ר; מדינת ישראל, כולל השטחים המוחזקים, כ-80,000 קמ"ר); ושיעור האוכלוסים (מדינות הליגה הערבית – 134 מיליון; מדינת ישראל כ- 3.5 מיליון); ולא כל שכן ההבדלים בעושר שבפועל ושבכוח.

אך חשיבות יסודית נודעת לגורמים הא-סימטריים הסובייקטיבים, הפועלים על היחסים בין שני הצדדים. כאן לפנינו קיטוב מוחלט. בעוד שמדינות ערב חותרות בכל הדרכים האפשריות לבודד את ישראל, להחניקה, ולמחותה מעל מפת- העולם – אין מטרתה של ישראל אלא לחיות בשלום וביחסים טובים עם כל שכנותיה.

משוני היעדים נגזרו מטרות המלחמה של שני הצדדים. בהקשר זה יש להזכיר את שרשרת מעשי הטרור, שנועדו לא רק לזרוע מוות והרס בישראל, אלא גם להחריף את הסכסוך ולגרור את מדינות ערב לפעולות מלחמה ממש. לטורח, וכמעט למותר, להביא את שפעת הצהרותיהם של מנהיגים ערביים המייצגות את מטרת מלחמתם בישראל, החל ב"האמנה הפלשתינית" וכל בגילויי-דעת של ממשלות ערביות כיום.

לעומת מטרה כוללת זו של הערבים, מטרות המלחמה של מדינת ישראל מוגבלות להדיפת מתקפותיהם של צבאות ערב, בהתאם לנסיבות האסטראטגיות והמדיניות: אם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1948 ו-1973, ואם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1956 ו-1967. אכן תבוסות צבאיות עלו למדינות ערב במחיר של אבידות בנפש, הרס ציוד, נזק מדיני, פגיעה בכבוד הלאומי – ואולי אף בסיכון משטריהן. אך מעולם לא היו ולעולם לא יהיו, תבוסות כאלו בגדר סכנה לעצם קיומן כמדינות ריבוניות, או לשלום אוכלוסייתן האזרחית. לעומת זאת, תבוסה צבאית למדינת ישראל פירושה השמדה פיסית לחלק גדול מאוכלוסייתה, ועקירתה הפוליטית של המדינה היהודית. פשוטם של דברים כמשמעם, שמדינות ערב יכולות להתיר לעצמן לספוג כמה וכמה מפלות צבאיות, ואילו מדינת ישראל אין לה "שוליים" כדי להפסיד אפילו מלחמה אחת. ואין כאן זכר לחורבן, בבואה לטראומה היסטורית. להפסיד במלחמה אחת פירושו לישראל הוא לאבד הכול, ואין כאן אלא עובדה של מציאות במערומיה.

מכאן, שכל עוד לא בא הסכסוך הערבי-ישראלי על מלוא פתרונו, שומה ישראל לפתח את מלוא הפוטנציאל הצבאי שלה, על כל רכיביו, וברמה שתשמש שני יעדים: להרתיע את אויביה ממלחמה, ואם תיכשל בכך – להדוף את התוקפים ולהביסם, באבידות המועטות ביותר לעצמה. בעיקרו של דבר, אין קיומה של מדינת ישראל אלא בזכות יכולתה לפתח ולהשיג עוצמה הגנתית כזו. בלעדיה לא היתה מדינת ישראל באה לעולם, או שכבר היתה עוברת מן העולם בשנים הראשונות לקיומה. כאלה היו כוונותיהם של הערבים, אשר למרבה המזל לא היה למדינותיהם הכוח להגשימן.

ודאי, מדינות-ערב אינן עשויות כולן מעור אחד, וגם גישתן כלפי ישראל איננה גישה זהה. במחנה הערבי יש יסודות קיצוניים, המביעים בגלוי את כוונתם להרוס את ישראל. יש בו גם יסודות ואנשים, אשר בשתיים-שלוש השנים האחרונות התבטאו כלפי ישראל בצורה פחות תוקפנית ויותר ראליסטית מאשר בעבר הלא-רחוק, בייחוד כשדבריהם כוונו אל העולם הרחב. בחיזוקם של יסודות אלה, עד שיהיו המכריעים בעולם הערבי, טמון בחשבון אחרון, הסיכוי להגיע לפשרה והתפייסות בין מדינת ישראל למדינת ערב, כלומר להסדר מלא של הסכסוך הערבי-ישראלי.

בעיקר לשם עידודם וחיזוקם של קולות אלה, עד שיהיו לתהליך בעל תנופה משל עצמו, עשתה מדינת ישראל את שני הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה בשנת 1974, ואת הסכם הביניים עם מצרים, בספטמבר 1975 – עם כל הסיכונים הטמונים בהם. כי הסכמים אלה שתי פנים להם: אפשר הם תמרור בדרך להסדר ולשלום, אך אפשר הם חלק מאסטרטגיה המכוונת לדחוק את מדינת ישראל לעברי פי פחת, להחלישה שלבים שלבים, לקראת מועד שיאפשר למחות אותה מן המפה. ישראל מקווה כי צד החיוב שבהסכמים אלה יימצא שריר ובעל תוקף, אך אי-אפשר לה להתעלם מן האפשרות השלילית.

ב

האסימטריה הקוטבית בין שטחן וכוונותיהן של מדינות ערב ובין אלה של מדינת ישראל, והניגוד הגמור שבין הגורלות הצפויים לכל צד במקרה של תבוסה צבאית, מחייבים את ישראל לקיים בידה אותה מידה של עוצמה שתתן לה את היכולת להגן על עצמה בכל סכסוך אזורי ולעמוד בכל צירוף כוחות אזורי שיתייצב נגדה, ללא עזרת צבא זר. לדאבוננו הרב, זה הציווי הראשון שלפנינו – צו החיים. ואטול לעצמי רשות לומר, שכל מדינה אחרת במקומנו היתה נוהגת ממש כמונו.

אף מבט חטוף במפה דיו ללמד עד כמה לא היו קווי שביתת-הנשק משנת 1949 – קווים שמעולם לא הוכרו כסופיים – בחזקת גבולות בני-הגנה. ואפילו נגיעה שטחית בדפי ההיסטוריה יש בה כדי להראות, באיזו מידה היו קווים אלה בגדר פיתוי ועידוד למדינות ערב לנסות ולחזור ולנסות את כוחן נגדנו. לאמיתו של דבר, החלטת מועצת הבטחון 242, מיום 22 בנובמבר 1967, כבר הכירה בנוסחה המקורי, האנגלי, בצורך להעניק לישראל גבולות בטוחים ומוכרים – לשון אחר, בהכרח להביא לשינויים בקווים הישנים של שביתת הנשק.

לא באקראי אין ההחלטה מדברת על נסיגת ישראל מכל השטחים שבאו בתחום שלטונה עקב המלחמה שנכפתה עליה ביוני 1967, ואף לא מן השטחים בה"א הידיעה. בגוף הנוסח המקורי, שהושג בעקבות משא-ומתן ארוך וממצה, מדברת החלטה 242 רק על נסיגה משטחים. משמעותו של נוסח זה היתה ברורה, כפי שמעידה הודעת ארצות-הברית, שנמסרה במועצת-הבטחון על-ידי שגרירה באו"ם, ארתור גולדברג, ב-15 בנובמבר 1967, במהלך הדיונים שקדמו לאישור ההחלטה. בהודעה זו נאמר:

מבחינה היסטורית, לא היו מעולם גבולות בטוחים ומוכרים באיזור. לא קווי שביתת-הנשק מ-1949 ולא קווי הפסקת האש מ-1967 אינם הולמים הגדרה זו.

כידוע, הביעה מדינת ישראל לא פעם את נכונותה להיסוג מקווי הפסקת-האש של שנת 1967, במסגרת הסכם שלום. עם זאת ברור, אפילו לפי החלטת מועצת-הבטחון, שאין מדינת ישראל מחוייבת להיסוג אל קווי הפסקת-האש שקדמו למלחמת 1967, אלא אל גבולות מתוקנים. השאלה היא, מה הם הגבולות אשר יעניקו לה אותו המזער החיוני לבטחונה? והלא בלעדיו קשה לצפות להשכנת שלום באיזור ולפתרון בר-קיימא של הסכסוך בו.

אין אדם צריך להיות מומחה צבאי כדי להבחין על נקלה בחסרונותיהם החמורים של קווי הפסקת האש שהיו קיימים עד 4 ביוני 1967. חלק ניכר מקווים אלה נטול כל ערך בטחוני, מבחינה טופוגראפית; ודבר שהוא חשוב לא פחות – הם אין מעניקים למדינת ישראל את המזער החיוני של עומק אסטראטגי. הבעיה החמורה ביותר מוצגת על-ידי הגבול המזרחי: כל רוחבו של מישור החוף – שבו מצויים מרכזי האוכלוסיה העיקריים של מדינת ישראל, ובכללם תל-אביב ובנותיה – הוא בין 15 ל-25 ק"מ, ומעמדה של ירושלים הוא רב-סכנות במיוחד. בקווי גבול כאלה דיה מכה מקדימה מוצלחת אחת של צבאות ערב לבתר את ישראל ביותר מנקודה אחת, לנתק את עורקי קיומה החיוניים, ולהעמידה בסכנות שאין שום מדינה מוכנה לעמוד בשכמותן. תכליתם של גבולות בני-הגנה היא איפוא לתקן נקודת תורפה זו: לתת לישראל את העומק האסטרטגי הנדרש, וקווי גבול בעלי ערך אסטראטגי טופוגראפי.

איני מתעלם, כמובן, מן העובדה שיש טוענים כי בעידן פיתוח הטכנולוגיה הצבאית המודרנית אין משקל לגורמים אלה. עיקר טענתם היא, שהופעתם של טילי קרקע-קרקע, מטוסי קרב והפצצה על-קוליים, ושאר כלי-המשחית המתוחכמים של המלחמה המודרנית, ביטלה את חשיבותם של העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים. כשלעצמי, איני יודע אף מדינה בעולם שתוותר מרצונה על קו גבול נוח מנימוקים אלה. מכל מקום, טיעון זה ודאי שאין כוחו יפה לגבי מדינת ישראל, ובמסגרת הסכסוך המזרח-תיכוני. כאן ההיפך נכון. דווקא משום ההתפתחות הדראמטית בכלי-הנשק הקונוונציונאלים גדלה חשיבותם של עומק אסטראטגי ושל מכשולים טריטוריאליים.

על אף הנזק הכבד שראשי-חץ ופצצות עלולים לגרום, הם לבדם אינם יכולים להכריע מלחמות, כל עוד הצד שכנגד נחוש בהחלטתו להשיב מלחמה. ההיסטוריה הצבאית של העת האחרונה מוכיחה זאת בעליל. ה"בליץ" הגרמני האווירי לא הביס את בריטניה במלחמת העולם השניה. גם ההפצצות הכבדות של בעלות-הברית לא הכניעו את גרמניה. הדבר קרה רק עם נפילת הבונקר האחרון בברלין. אפילו ההפצצות האמריקאניות המאסיביות לא הכריעו את צפון-וייטנאם, אשר יצאה בסופו של דבר מנצחת במלחמה. ככל שהדברים אמורים במלחמות קונוונציונאליות לפחות, עומדת האמת הבסיסית בעינה: ללא התקפה של צבא-היבשה המשתלט גשמית על הארץ, אין הכרעה במלחמה. על אחת כמה וכמה במזרח התיכון, כשהצד הערבי איננו פגיע פחות מישראל להפצצות אוויר וטילים, גורם העשוי לצמצם במידה רבה את השימוש בכלי נשק אלה, ולהניח לחילות-היבשה את תפקיד ההכרעה האמיתית.

הסכנה המאיימת איפוא על מדינת ישראל היא, כי חיזוק מעין זה של כוחות היבשה הערביים בכלי-הנשק המודרניים עלול להשיא את מדינות ערב לנסיון לפועל בשטח במהירות כזו, שיקשה לישראל לעכב את חילותיהן בשלב ראשון, או לחזור ולכבוש שטח במתקפת-נגד. לשון אחר, מדינות ערב עלולות להתפתות ולהנחית על מדינת ישראל מהלומה ראשונה, באופן שיימנע ממנה להגיב במכת-נגד יעילה. בקווים כמו אלה שהיו קיימים קודם מלחמת 1967, יהיה בכך משום איום מוחשי ולא-נסבל.

טענה אחרת כנגד דרישתה של מדינת ישראל לגבולות בני-הגנה היא שעל ישראל להסתפק בערובות של מעצמה או קבוצת מעצמות להבטחת קיומה. מבלי למעט בחשיבותן של ערובות כאלו לא הייתי מייעץ לשום מדינה לתלות את עצם קיומה בערובות מכל סוג שהוא בעולמנו המשתנה. אם המדובר בערובות מדיניות גרידא, הרי הללו חסרות כל ערך מרתיע של ממש; אין להן "שיניים". אם יתפתו אויביה של מדינת ישראל לחזור ולהתקיפה, לא תהיה לערובות כאלו השפעה על שיקוליהן. ערובות צבאיות, לעומת זאת, הן בעלות משקל מסויים, אך הבוטח בהן בלבד עלול לשגות מרה. יעילותה של ערובה זו יכולה להיות קצרת ימים, והערובה עצמה עלולה להסגיר לידי נותן הערובה, כמעט באופן מוחלט, את יכולתו של מקבל-הערבות לפעול פעולה עצמאית.

ג

למרבה המזל, התנאים הגיאו-אסטראטגיים הקיימים במזרח-התיכון, מאפשרים פתרון המיוסד על פשרה מדינית הוגנת – פשרה שתעניק לישראל את הגבולות בני-ההגנה המזעריים שאי-אפשר בלעדיהם, מבלי לפגוע פגיעה משמעית באינטרסים הבסיסיים של הצד שכנגד, ובכלל זה של הציבור הפלשתיני. ככל פשרה תהיה גם זו פשרה שתכאיב מן הסתם לשני הצדדים, בטווח הקצר. אך לאורך ימים, תתן לשני הצדדים יתרונות שאין בידם בהווה, ולא יהיו בידם, מבלעדיה, גם בעתיד.

לפי נוסחת הפשרה שאני ממליץ עליה, תוותר ישראל במסגרת הסדר-שלום על רובם הגדול של השטחים שנפלו בידה במלחמת יוני 1967.

אשר לערבים, יהיה עליהם לוותר על טענתם לאותם אזורי בטחון אסטרטגיים, אשר בצירוף לסידורים יעילים אחרים, שיידונו להלן, יתנו למדינת ישראל את היסוד החיוני שנעדר מקווי שביתת הנשק שלפני 1967: מערך הגנתי שיאפשר לצבא-הקבע הקטן של מדינת ישראל לבלום מתקפה של צבאות ערביים פולשים עד לגיוסה של מרבית צבא המילואים הישראלי. אזורי בטחון אלה יתנו באופן זה שהות מספקת לארגן ולהפעיל את מתקפת-הנגד הדרושה להביס תוקפנות מסוג זה.

בלי להיכנס בפרטים ובשרטוט מפות מדוייקות – דבר שיחכה בהכרח למשא-ומתן ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר – סבורני שהפתרון יימצא בעיקרו של דבר, לפי הקווים הכלליים הבאים.

הן כדי לשמור אופיה היהודי והן כדי לסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית, על מדינת ישראל להימנע מסיפוח אוכלוסיה ערבית נוספת בהיקף ניכר. לפיכך, אין לבסס את העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים בגיזרה המרכזית, שבלטו בהיעדרם הגמור בקווים שלפני מלחמת ששת הימים, על העתקתם של קווים אלה מזרחה, אף אם יש בכך מן ההגיון מבחינה אסטרטגית גרידא. חוץ מכמה תיקוני גבול טאקטיים קטנים לאורך הגזרה המערבית של "הקו הירוק", אפשר להשיג אותה תכלית עצמה על-ידי שליטה ישראלית מלאה על האיזור האסטרטגי שממזרח ליישוב הערבי הצפוף, המרוכז בגב-ההר ומערבה לו. כוונתי לאיזור הצחיח שבין נהר הירדן ממזרח ובין רכס הרי שומרון ויהודה ממערב – למן הר הגלבוע בצפון בואכה מדבר יהודה ועד מדבר הנגב. שטחו של איזור מדברי זה הוא כ-1800 קמ"ר בלבד, והוא כמעט ריק מתושבים. פתרון מעין זה ישאיר כמעט את כל האוכלוסיה הערבית-פלשתינית של הגדה המערבית בשלטון ערבי.

בתוך איזור זה, הנמשך מצפון לדרום, יהיה אפשר להתוות פרוזדור בריבונות ערבית ממערב למזרח, שיאפשר קשר רצוף על פני ציר יריחו-רמאללה, בין השטחים המאוכלסים ערבים משני עברי הנהר. בדר זו מתאפשר הפתרון הריאליסטי היחיד – פתרון המסייע גם לפתור את בעיית הזהות הפלשתינית, שתוכל למצוא את ביטויה במדינה ירדנית-פלשתינית אחת.

ד

כאמור, על הסדרי הגבולות ההכרחיים לבטחונה של ישראל – וממילא ליציבותו לאורך-ימים של האיזור כולו – להיות כרוכים בסידורי בטחון הדדיים יעילים, המכוונים למנוע מתקפת-פתע של צד אחד על מישנהו, או לפחות לצמצם עד למינימום סכנתן של מתקפות כאלו. בתנאים הגיא-אסטראטגיים של המזרח-התיכון צמצום האפשרות של מתקפת פתע פירושו למעשה צמצום הסכנה של מתקפות גדולות בכלל. כוונתי לסידורים כמו קביעת אזורים מפורזים, כולם אומקצתם, בפיקוח ערבי-ישראלי משותף, בשיתוף גורם בינלאומי אמין; או כמו קביעת סידורי התרעה מקבילים, דוגמת אלה הפועלים בהצלחה בסיני לפי הסכם הביניים משנת 1975.

סידורי התרעה אלה הם חיוניים ביותר. בלעדיהם לא תוכל ישראל להרשות לעצמה אותן פשרות טריטוריאליות מפליגות שעליה, לדעתי, להיות מוכנה להן במסגרת הסכמי-השלום עם שכנותיה. אביא דוגמה אחת – החשובה ביותר – לענין זה. בהתאם לעקרונות שהתוויתי קודם, אם תוותר מדינת ישראל על הגוש המרכזי המאוכלס בצפיפות של יהודה ושומרון היא לא תוכל לוותר בשום פנים על פירוזם היעיל של אזורים אלה.

בקצרה, מדינת ישראל לא תוכל להתיר לעצמה להיסוג מחלק גדול של הגדה המערבית אלא אם כן ייעקר משטח זה כל פוטנציאל התקפי. להשגת תכלית זו לא די בשליטה ישראלית מוחלטת באיזור בטחון אסטראטגי לאורך בקעת-הירדן, כפי שהוצע קודם. הכרחי גם פירוז יעיל של השטחים שיפונו על-ידי ישראל. כאן, כבמקומות אחרים, שני היסודות שלובים זה בזה: ללא אזורי בטחון לא תוכל ישראל להסתפק בפירוז בלבד; ללא פירוז של ממש לא תוכל ישראל להסתפק באיזורי בטחון.

ה

האם שלום כזה הוא לא רק רצוי, אלא גם אפשרי? תשובתי היא: כן, הוא אפשרי. אולי לא היום, או מחר, ולא בקפיצה אחת. היה טוב מאוד, כמובן, אילו אפשר היה להשיג את השלום בתנופה אחת, על-ידי הסדר כולל, המיישב את הסכסוך. אשר למדינת ישראל, הריהי מוכנה להסדר כזה ורוצה בו, בהקדם האפשרי. יתכן כי יקשה מאוד לעבור בקפיצה ממצב העויינות והאיבה של מדינות ערב כלפי מדינת ישראל אל תור הפיסו והידידות. אבל המעבר –כתהליך אם לא כמעשה חד-פעמי – אפשרי. זהו תהליך שאפשר כי יוליך ממצב של הפסקת אש אל סיום פעולות האיבה, מאלימות אל אי-אלימות, מאי-השלמה אל השלמה, ומכאן אל שלום-אמת. שלושת ההסכמים שנחתמו מאז מלחמת אוקטובר 1973 (שניים עם מצרים ואחד עם סוריה) אפשר שהם אתחלתא לתהליך כזה.

כל זה אפשרי, כמובן, בנסיבות הנאותות ובתנאים הנדרשים. השניים העיקריים הם: ראשית, שהמגמה הריאליסטית במחנה הערבי תיעשה למגמה מכרעת, כלומר שיכירו הערבים כי ישראל היא עובדה קיימת, שאין לעוקרה בסיבובי מלחמה חוזרים, ושישלימו עם קיומה של מדינת ישראל מתוך הסדר של פשרה. ושנית שמשפחת העמים לא תעורר בקרב מנהיגי הערבים את האשליה, כי יהיה אפשר – בין באמצעים צבאיים ובין בלחץ מדיני – לאלץ את ישראל שתוותר על מה שהוא חיוני לצורכי בטחונה המזעריים.

התוכניות וההצעות השונות שהעלה צד שלישי זה או אחר רק משרתות את המטרה ההפוכה. הדבר כולל אותה תוכנית אמריקאנית אומללה משנת 1969, שנועדה בשם "תוכנית רוג'רס" אשר שגתה בשתי שגיאות יסוד: ראשית, בעצם השגתה לצדדים במקום להניח להם עצמם לשאת-ולתת על חילוקי-הדעות שביניהם, ללא תנאים מוקדמים; שנית, בחוסר התחשבותה הגמור בצורכי הבטחון של מדינת ישראל. העלאתה של תוכנית זו עוררה ציפיות במדינות ערב, כי ואשינגטון עומדת לכפות על ישראל תוכנית הנוטה לערבים, ובכך חיבלה קשה בתקוות להתפתחות מדינית ריאליסטית בבירות הערביות. ספק רב אם היה אפשר להגיע להתקדמות חיובית כלשהי במזרח-התיכון אילולא הוקפאה התוכנית בשנת 1970. המדיניות הצרפתית מילאה תפקיד שלילי מובהק מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, הן משום פנייתה הפרו-ערבית הגלוייה בעת פעולות-האיבה, והן בשל הפירוש חסר היסוד שפירשה את החלטת מועצת הבטחון 242, בסתירה גמורה לכוונות המוצהרות של יוזמיה. אין ספק, כי גישה צרפתית זו עודדה אף את הפחות קיצוניות במדינות ערב לעמדות נוקשות ובלתי-מתפשרות.

מאמרים נוספים:

אתיקה בפוליטיקה

פוליטיקה עוסקת בדיני נפשות, אומות ומדינות. היא מכריעה בסוגיות שלום ומלחמה, ומשפיעה על רווחה כלכלית ומעצבת את חינוך הדור, המוסר…

כשישוב המערך לשלטון: קווים למדיניות כלכלית וחברתית

המערך עומד לשוב אל הגה האחריות הממלכתית בשעה שהנתונים הכלכליים והחברתיים, נוסף על המציאות המדינית, מעוררים דאגה חמורה ומבשרים סכנות…

גבולות בני הגנה

דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. א אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי…

התיישבות בשטחים

התיישבות בשטחים – תשובה בכנסת לא מתוך רצון לספחלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגייםעמדותיה של ארה"ב – מוטעותקרית ארבעאלון מורה…

הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים

ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות…

השטחים, שילוב הכלכלות, ולא מיזוגן

(מתוך "בדבר ההחלטה לא להחליט", 4.8.1969) אני מזהיר את עצמנו מפני צעדים כלכליים פזיזים בנושא זה. די אם אזכיר לכם…

לאופיו של הפלמ"ח

הרצאה בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד, 29.5.45, חודשים מספר לפני שמונה למפקד הפלמ"ח. טיפוח היחיד: כחלק עצמאי של הכלל "מעולם…
דילוג לתוכן