כשישוב המערך לשלטון: קווים למדיניות כלכלית וחברתית

המערך עומד לשוב אל הגה האחריות הממלכתית בשעה שהנתונים הכלכליים והחברתיים, נוסף על המציאות המדינית, מעוררים דאגה חמורה ומבשרים סכנות קרבות והולכות.

המציאות שחוללה מדיניות הליכוד

שיעור האינפלציה, אם יימשך בקצב הנוכחי, עלול להגיע למאה אחוזים ואף למעלה מזה. אמנם, התהליך האינפלציוני נמשך כבר שנים לא מעטות, אולם כאשר עלה הליכוד לשלטון הוא עמד על 25-30%. גם שיעור זה, הנראה היום נמוך מאוד נוכח ההתפתחויות בשלוש השנים האחרונות, אין להתגאות בו, אך אפשר לחיות עמו. יש לזכור, כי בעקבות מלחמת יום הכיפורים עלתה האינפלציה לשיעור של 40%. אף כי מימון מלחמה גורר אחריו בהכרח החשה בקצב האינפלציה, ובשוק העולמי חלה עלייה מסחררת במחירי הנפט והמזון, שהגבירה את קצב עליות המחירים בארץ, הצליחה ממשלת המערך להוריד את שיעור האינפלציה משיאו של כ-40% עד למחציתו בקירוב.

הדינאמיקה של עליית המחירים, על אי הוודאות והחרדות שהיא נוסכת בלב האזרח, יוצרת מתחים חברתיים, גורמת קשיים לענפי משק שונים, ופוגעת קשה קודם כל בשכבות החלשות, הן בשל הפיגור הנוצר בהכנסותיהן, והן מחמת כיסי האבטלה המתהווים בדרך כלל בעקבות המיתון בפעילות המשקית, שכלכלני הליכוד רואים בו אמצעי לכיבוי התבערה האינפלציונית.

סכנה גדולה מאוד למדינה נושא עמו הגרעון הגדול והולך במאזן התשלומים. החוב הלאומי החיצוני הרקיע ל – 15 מליארד דולר, לעומת 11 מליארד לפני פחות מ – 3 שנים. חוב בגודל זה מחייב תשלומי ריבית שנתיים, המתקרבים ל1.5 מליארד דולר, כלומר משכון של 20% מערך היצוא של הסחורות והשירותים כדי לממנם. בשביל המחיש לעצמנו, מה משמעו הלאומי של חוב בהיקף כזה, דיינו להצביע על כך, שכבר כיום הוא עולה על כל התוצר הלאומי השנתי של ישראל.

שר האוצר הבטיח לנו אבטלה של 50-60 אלף איש במרוצת שנת 1980. אכן, יש בליכוד חוגים הטוענים, שזה המספר הרצוי, כי אבטלה בשיעור כזה תיצור התחרות בין הפועלים למקום העבודה. זו טענה התואמת יפה את אופיו הסוציאלי של הליכוד!

תוצאה אחרת של מדיניות הליכוד הם הקשיים בחקלאות. כמה מענפיה, שהיו מבוססים למדי, הגיעו עד משבר ועד לסיכון קיומה של ההתיישבות בכללה. בראש ובראשונה נפגע חלק מההתיישבות המושבית, אך גם אותם ישובים קיבוציים שלא היה עדין סיפק בידיהם להתבסס כלכלית, נפגעו קשה.

אוסיף לנתונים האלה עוד מרכיב אחד – המרכיב הסוציאלי.

מי שמתבונן בסטטיסטיקה של התפלגות ההכנסה בין השכבות הסוציאליות יעמוד מיד על העובדה, ששלטון הליכוד השיג אותנו אחורנית כברת דרך גדולה. למרות העליה הכללית ברמת חייו של האזרח הממוצע במדינה, חלה עליה בשיעור המשפחות השרויות מתחת לקו העוני. לאחר תשע שנים רצופות של ירידה בהיקפה של קבוצה זו, כתוצאה ממדיניותו הסוציאלית והכלכלית של המערך חלה בשנת 1978, אחר המהפך הכלכלי, תפנית חדה, ושיעור המשפחות שמתחת ל"קו העוני" עלה מ2.8% ב1978 ל 4.3%. מקרב המשפחות מרובות הילדים עלה שיעור המשפחות העניות מ5.1% ב1977 ל 7.9% ב 1978. ומאז חלה עליה נוספת. זהו כשלון חמור של המדיניות הכלכלית. שהרי לא רק המספרים על יצוא ויבוא הם אינדיקאטורים של מידת הצלחה וכישלון של המדיניות, כי אם גם חלוקת ההכנסה הלאומית והשפעתה על החברה.

למדיניות כלכלית אלטרנטיבית

לכשישוב המערך לשלטון יהיה חייב איפה לנקוט מדיניות כלכלית זהירה אבל החלטית, מתוכננת ככל האפשר לטווח ארוך, ולהפעיל אמצעים, ולו גם מכאיבים, כדי לחלץ את המדינה מן הסכנות האורבות לה ומן המצב שנכנסה לתוכו. יעדיה הקרובים, הבלתי אמצעיים, של מדיניות זו הם: מיתון התהליך האינפלציוני, הגברת הייצור, ועידוד היצוא.

[…]

המערך, בהתייצבו בפני הבוחר, יהיה חייב לדבר אליו דברי אמת ולומר לו ברורות, כי הפגיעות החמורות בכלכלתנו הלאומית, על כל ענפיה, פרי מדיניותו הכושלת של הליכוד – ובאפן חלקי גם פרי שגיאות שעשינו אנחנו לפני שנים רבות אינן ניתנות לתיקון בלי קורבנות, ולא מהיום למחר. על האמת הלא נעימה הזו עלינו להעמיד את הציבור כבר עתה, בטרם בחירות ובטרם חזרה אל השלטון. על הציבור לדעת, כי אין תרופות פלא, גם לא בידי המערך. תהליך השיקום של הכלכלה הלאומית יהיה תהליך ממושך, איטי, כרוך במאמצים, בזיעה, בקורבנות, ומותנה במידה רבה בשיתוף הפעולה של העובדים על רבדיהם, ובתיאום מתוך הבנה הדדית בין ממשלת המערך לבין הסתדרות העובדים הכללית.

עם זאת, עלינו לחרות היטב בתודעתנו שלנו ולהביא לידיעת הציבור, כי המערך ידאג לכך שהנטל על האוכלוסייה, שיהיה כרוך בשיקום הכלכלה הלאומית, יחולק באפן צודק, וכי השכבות החזקות באוכלוסיה יישאו בחלק העיקרי שבו. משמע, שהקבוצות באוכלוסיה, שרמת הכנסתן הכוללת גבוהה מרמת השכר הממוצעת, הכנסתן הפנויה תקטן, ואילו הקבוצות שרמת הכנסתן נופלת מן הממוצע, הכנסתן הפנויה תעלה.

חולשת מאזן התשלומים שלנו היא אמנם תולדה של גורמים שאינם תלויים בנו, כגון עליית מחירי הנפט בשוק העולמי, אולם בעיקרו של דבר היא נוצרה מחמת חוליים פנימיים, משקיים וחברתיים. מעידה על כך, בין היתר, גם העובדה, שהתעשיה לא קלטה בשנים האחרונות עובדים נוספים, בעוד שענפי שהשירות תפחו ועלו. ואין זה מפני שענפי הייצור שלנו אינם זקוקים לתוספת עובדים. נהפוך הוא. התעשיה שלנו עובדת רק במחצית בקירוב מן הקיבולת שלה, משמרת אחת או לכל היותר משמרת וחצי, בשל מחסור בעובדים. ענפי הייצור המובהקים, החקלאות והתעשיה, שהם גם הענפים הייצוא תלוי בהם, לא הצליחו לאחרונה להשיג את מספר העובדים הדרושים להם, הוא הדין בענף הבניה, שממנו הולכים ופורשים וותיקי העובדים היהודים, ועובדים יהודים צעירים אינם באים להחליפם.

[…]

אך אף על פי שהמושג "עם עובד" עודנו נישא בפי כל, אנו מתרחקים והולכים מתכניו וציוויו. הבריחה מעבודה, על כל צורותיה, היא תופעה מכאיבה ומדאיגה; היא סכנה כלכלית, רוחנית ומוסרית לעם; היא בריחה מהציונות. "בסימן העבודה הולכים יהודים לארץ חדשה", כתב הרצל. הריחה מעבודה גם משנה את דמות החברה בישראל ואת ערכיה. שכן יותר ויותר הננו נעשים "חברה צרכנית", ותחת חברה סולידרית אנו נהפכים לחברה מנוכרת. העובדה שהחברה הישראלית בלעה את החכה של "חברה צרכנית" ע"פ הדגם האמריקני של שנות החמישים (היום כבר נשמעים בכל מדינות המערב יותר ויותר קולות של הסתייגות מהדגם הזה, ובעיקר מהדור הצעיר), לא זו בלב שהביאה לריצה מטורפת אחרי נכסי חומר ולצריכה ראוותנית ובזבזנית; היא גם נתנה לגיטימציה מוסרית להישגיות האישית כעקרון בלעדי, העומד מעל לכל, והפכה את הפער בהכנסות לערך סוציאלי מקודש – לאמת מידה, שלפיה נקבע מעמדו של האדם בחברה. בה בעת נדחקים לקרן זווית כל אותם הערכים, שהזינו את מפעלינו הלאומי, אשר בלעדיהם לא היינו מסוגלים לכונן את המדינה ולקיימה במשך שלושים שנה ומעלה.

אין ספק, שהרעה החולה של המערכת החברתית שלנו, היא התפיסה של "מגיע לנו", אותה הפכו לאידיאולוגיה קבוצות קטנות אבל חזקות, הממוקמות בנקודות מפתח במערכת הכלכלית והחברתית. אך עד מהרה חדרה תפיסה זו לתוך ציבוריים רחבים יותר, עד שנעשתה אחד המאפיינים של החברה הישראלית. דומה, שניסוחה הקולע ביותר בא מפיו של מר בגין בעצמו, כאשר הבטיח "להיטיב עם העם" וערר ציפיות בלתי ריאליות, מפתות וחוזרות. זו היתה הבטחה להוריד את המן מן השמים, והיא הוליכה אותנו אל המשבר הנוכחי.

ממשלת המערך לא תוכל ללכת בעקבות המדיניות הכלכלית חסרת האחריות של הליכוד – לחלק את אשר אין לנו. נצטרך, איפה, לעשות בדיוק את ההיפך. במקום לפזר הבטחות, יהיה עלינו לנסח תביעות, ובראש ובראשונה מעצמנו, מאחר שרק אם נתבע מעצמינו תהיה לנו היכולת המוסרית לתבוע גם מזלותינו. כאשר הקבוצה המנהיגה במערך – ולאושרנו זוהי קבוצה גדולה למדי – תציג לעם דוגמה אישית, יהיה משקל ותהיה אוזן כרויה לאזהרותינו ולתביעותינו.

דברים אלה אמורים לגבי כל המגזרים בכלכלה ובחברה, לרבות חברת העובדים והתנועה הקיבוצית, והם במיוחד. התנועה הקיבוצית וכל היחידות האחרות של משק העובדים צריכות ויכולות להיות החוליה המוליכה בתביעה מעצמנו.

חיזוק מעמדו של העובד בענפי הייצור והדרגה הנאמנה לרמת חייו, הם ללא ספק תנאי חיוני לחילוצה של החברה הישראלית מהמתח הבין-קבוצתי ובין-עדתי שהיא נתונה בו. משמעו של דבר: חלוקה יותר צודקת של ההכנסה הלאומית.

בהקשר זה מן הראוי להעיר, כי מדיניות כלכלית-חברתית, המודרכת על ידי המערך, תיטיב לעשות, אם תחתור גם ליתר שוויונות בין העובדים לבין עצמם. זו עשויה להגביר את המוטיבציה לעבודה ולאחריות בתוך העבודה, ואת הסולידאריות הפנימית בין העובדים.

ויש עוד היבט אחד, שצריך להצביע עליו: תנועת העבודה נאבקת ותוסיף להיאבק למען רמת חיים נאותה לעובד ולתנאים סוציאליים מתקדמים. עם זאת, עליה לתבוע מהעובד ולחנכו להקפיד על תפוקה ראויה ואיכות גבוהה של עבודתו. אחריות האדם לעבודתו היא לא רק עניין כלכלי-חברתי, כי אם גם ערך מוסרי.

הגברת מרכיב הייצור במשק הלאומי שלנו, יש לו עדיפות גבוהה גם מהבחינה הכלכלית, שהרי בו תלוי היקף הייצוא שלנו. אך לא נזכה להגברה ניכרת של הייצור בלא דאגה נאמנה לרמת החיים של עובדי התעשייה והחקלאות ושל שירותי הייצוא השונים, במונחים מוחלטים ויחסיים כאחד.

(…)

למותר להדגיש כאן, כי כתנועת עבודה אנו מהווים נושא למאבק על רמת חיים הוגנת ולתנאים סוציאליים מתקדמים לעובד. עם זאת, עלינו להבין, כי מטרה זו תושג רק אם מערכת הייצור תופעל בדרך המבטיחה תפוקה גבוהה ואיכות מעולה. ואם הדאגה החברתית לערי פיתוח מחייבת לפעמים להוסיף ולקיים מפעל חדש מבחינה כלכלית, או מפעל בענף שעבר זמנו, יש לראות בכך הוראת שעה בלבד, עד למציאת פתרון קונסטרוקטיבי אחר כדי למנוע אבטלה. בטווח הארוך אין כל הגיון כלכלי וחברתי להזרים כספי ציבור, כדי לספק קביים למפעלים שאין להם תקומה ושאינם ניתנים לשיקום כלכלי. עם זאת, אין בשום פנים להפקיר אנשים לאבטלה כדי "לייעל", או "להבריא", מפעל או ענף מסוים.

אבטלה- פתרון אנטי-הומאני

יש להבחין בין אבטלה הנוצרת "אסון טבע" ובין אבטלה יזומה, מתוכננת. על הסוג הראשון אין לנו שליטה. עמו נמנים התרחשויות כגון משבר בשוק העולמי, עליית פתאום של מחירי הדלק, המקפיצה את הוצאות הייצור ומערערת את כדאיותו, או איזו תקלה בלתי צפויה אחרת. גם בצורת עלולה לתת את אותותיה במצב התעסוקה. כסוציאליסט וכחבר מפלגת העבודה טענתי תמיד ואני מוסיף לטעון: זכותו של האדם לעבודה כמוה כזכותו לנשום אוויר, ויצירת אבטלה במכוון, אם בשביל למתן את האינפלציה או למען כל תכלית כלכלית אחרת, היא מעשה אנטי-הומאני.

לא כן סוג האבטלה הקרויה בלשון הכלכלנים "אבטלה חיכוכית". היא תופעה שכיחה ובלתי נמנעת בכל משק בריא. אם איני טועה, מקובל לחשוב שאבטלה חיכוכית במשק בריא נעה בדרך כלל בין 2-3% מכלל המועסקים. אך גם לגבי אלה שנפגעו מאבטלה חיכוכית חייבת המדינה בדאגה למחייתם ולסיפוק מלוא צרכיהם הבסיסיים, לבל ייפלו קורבן לסבכי הכלכלה המודרנית.

עיקרון הערבות ההדדית מחייב לקיים כלים יעילים, שיאפשרו לאנשים שנפלטו ממקום העבודה וטרם נקלטו במקום אחר, לחיות ברמה סבירה גם בהיותם מובטלים. עם זה, עלינו לנצל את תקופת האבטלה, כדי להסב את העובד במקצוע שנפגע לעבודה במקצוע אחר, המבוקש בשוק העבודה, ולסייע בידיו להיקלט במהירות מירבית בתעסוקה חילופית. ואם קיים הכרח בניידות, לא רק מענף לענף אלא גם מחבל גיאוגרפי אחד למשנהו, צריך שיהיו בידינו האמצעים הכספיים והארגוניים, כדי שהמעבר יבוצע במינימום סבל ובמירב הדאגה לקליטה אנושית טובה.

בשנות כהונתי כשר העבודה התלבטתי הרבה אם להנהיג ביטוח אבטלה על פי הדגם הרווח, או לחפש שיטת ביטוח אחרת. חששתי, ועודני חושש, ממתן קצבת אבטלה כל אימת שהאדם אינו מוצא עבודה במקצועו.

בשעתו הכינותי הצעת חוק של הבטחת תעסוקה, במקום חוק של ביטוח אבטלה. התכוונתי לכך, שמובטל הבא לבקש קצבה, יהיה אפשר להציע לו, על פי קריטריונים אובייקטיביים והגיוניים, תעסוקה חליפית, ולו גם זמנית, שאינה מרחיקה אותו באופן קיצוני מעיסוקו הקודם, בשביל שיוסיף לקבל שכר בעד עבודה ולא בעד בטלה. אני חושש מבטלה ששכרה בצדה. בטלה היא אם כל חטאת. הניסיון מארה"ב ובחלק ממדינות אירופה יש בו כדי להרתיע מאוד מביטוח אבטלה, כי נוצרת שכבת אנשים שנוח להם לא לעבוד, המעדיפים אבטלה בשכר על עבודה בשכר. זוהי חברה בניוונה.

התשובה הציונית-סוציאליסטית לבעיה זו היא עשיית האבטלה מנוף להכשרה מקצועית, כדי שהעובד יראה אותה כתקופת ביניים עד להשתלבותו המחודשת בעבודה. על בעיה זו הזדמן לי לשוחח רבות וארוכות עם שרי עבודה ממפלגות סוציאליסטיות באירופה, וכולם הודו בפני שגישתי העקרונית היא יותר קונסטרוקטיבית ויותר בריאה מבחינה כלכלית וחברתית מזו המקובלת אצלם. ואילו אני השיבותי להם: היא יותר קונסטרוקטיבית מפני שהיא ציונית. נראה לי, איפוא, שיש לשקול את השלמת חוק ביטוח האבטלה בחוק להבטחת תעסוקה.

המציאות המחייבת את התעשייה והחקלאות להתמודד יום יום עם הנתונים המוכתבים על ידי השוק העולמי, כופה עלינו להבטיח רמת ציוות נמוכה ככל האפשר. תקני כוח-אדם מעבר למה שדרוש באמת לתהליך הייצור הם בזבוז של כוח עבודה יקר, של משאבים כלכליים ומכבידים על כדאיות הייצור, ואין להשלים עמהם. תפעול יעיל של משק עשוי גם לחייב ניידות של עובדים. אפשר להבין לרוחם של העובדים שאינם נוטים לניוד. אולם אם נוצרו התנאים, המבטיחים לעובד שלא יופקר לאבטלה ושיינתן לו סיוע מלא בהסבה מקצועית, אין צידוק אובייקטיבי לשלול ניידות. הפעלתה תקל על העתקת עובדים מהשירותים הציבוריים, שיש בהם עודף כוח-אדם, אל ענפי הייצור הזקוקים להם.

יש מקרב המומחים הטוענים, כי העתקת 5% בלבד מהעובדים בשירותים אל העבודה בשדה ובסדנה, דיה כדי להגדיל כמעט ב-10% את מספר העובדים בחקלאות ובתעשייה. ומאחר שאמצעי הייצור המצויים בענפים אלה מאפשרים תעסוקה גם לעובדים נוספים, הרי שמעבר זה משירותים לייצור יגדיל במידה ניכרת את הפריון בענפי החקלאות והתעשייה בלי תוספת מקבילה של ציוד ויחד עם כך יגדל פריונם של ענפי השירותים מהם נפלטו.

הדברים הם בהישג ידינו. אם נחליט להעניק עדיפות גבוהה להזרמת כוח-אדם נוסף לענפי הייצור, תוך כדי צמצומו בענפי השירותים, אין לי ספק כי במאמץ מתוכנן ומתמיד, ובהפעלת תמריצים מתאימים, יכול נוכל למשימה. הדברים האלה אמורים במיוחד כלפי המאמצים הדרושים והאפשריים להכוונת בני הדור הצעיר, שסיימו את שירותם בצבא, אל ענפי הייצור.

עד כה דיברנו על ההיבטים הכלכליים של העבודה העברית אולם למטבע זו יש גם היבטים חברתיים ומדיניים, שמן הדין לייחס להם חשיבות גבוהה מאוד.

ייבוא עבודה זולה מהשטחים

מאז מלחמת ששת הימים הננו עדים להליך מואץ של יציאת פועלים יהודים מעבודות מסוימות בתעשייה ובחקלאות, ומענף הבנייה כולו. במקביל לנשירה זו של עובדים עבריים קיימת זרימה מתמדת, גדלה והולכת, של פועלים ערבים מעברו השני של הקו הירוק אל הענפים האלה ואל ענפים אחרים.

בתקופת המנדט בריטי חרתנו על דגלנו את סיסמת העבודה העברית. אכן, באותה תקופה היתה כורח לאומי. תנועת העבודה עשתה אז גדולות בכיבוש האדם העברי לעבודה וכיבוש העבודה לאדם העברי. למאמץ הזה היה גם נימוק מדיני: להוכיח לממשלת המנדט, שכושר הקליטה של הארץ אינו מוגבל אובייקטיבית, וכי העבודה העברית מרחיבה את יכולת הקליטה. כמובן שהיום, בתקופת המדינה, אין עוד מקום לסיסמה : "עבודה עברית". היום הייתי טובע נוסחה אחרת: עברים לעבודה!

אזרחיה הערבים של המדינה זכאים, כמוהם כאזרחים יהודים, לכל מקום עבודה פנוי. כמדינה דמוקרטית, הדוגלת בשוויון זכויות אזרחיות, אנו חייבים בדאגה לתעסוקתם של האזרחים הערבים ובהבטחת שכר שווה בעד עבודה שווה. הדיון סב, איפוא, לא לעבודה לערבים אזרחי ישראל, כי אם על עבודת העובדים הערבים מן השטחים המוחזקים. המציאות שנתהוותה אחר מלחמת ששת הימים, שהפכה את כל ארץ ישראל המערבית לאזור מכס אחד, חייבה מטעמים הומניטאריים ומדיניים כאחד מתן תעסוקה למספר עובדים מיהודה, השומרון ורצועת עזה, שרצו לעבוד בישראל. אולם עד מהרה החלה קבוצת עובדים זו להופיע כמתחרה דווקא עם עובדים יהודים בעלי הכנסה נמוכה. היא יצרה נורמה של רמת שכר נמוכה, והביאה לכך שיהודים החלו נוטשים ענפים מסוימים, בעיקר ענפים חקלאיים, אך לא רק חקלאיים.

לכשעצמי הייתי מעדיף שהמדינה תעודד את הציבור הערבי בשטחים שמעבר לקו הירוק לפתח בתחומו, במקומות מגוריו, ענפים ההולמים את תנאיהם ונסיבותיהם החברתיות, והמסוגלים לספק עבודה מכניסה לנזקקים לה. זו לדעתי שיטה עדיפה, מטעמים חברתיים ערביים ומטעמים לאומיים יהודיים, על פני הדרך המקובלת עתה: הבאתם של העובדים אלינו והעסקתם בתנאי ניצול, המסייעים למעסיקיהם היהודים לנטוש את עבודת הכפיים ולחוש לעיסוקים אחרים, בלתי יצרניים לרוב. אלא שהקבלנים בישראל, מפעלי התעשייה, והחקלאים המעסיקים עובדים מהשטחים המוחזקים, נמשכים אחרי הבצע ואחרי סיכויי התעשרות מניצול עבודה זולה, ואינם שועים לשיקולים לאומיים. שום שיקול ערכי אינו מרתיע אותם מניצול מצבם של הערבים בשטחים המוחזקים, אפילו לא העובדה שהם עוברים על חוקי המדינה.

כאשר החליטה ממשלת המערך להתיר העסקת עובדים אלה במשק היהודי, ראינו את הדבר בעיקרו כהוראת שעה. גם באותם דיונים בממשלה הייתי בין החברים שביקשו לצמצם עד למינימום את תנועת הערבים משם אלינו. לעומת זאת היו שרים, שדרשו גבול פתוח ותנועה בלתי מוגבלת. התוצאה היתה כרגיל- פשרה. עמדתי העקרונית אז והיום היא- תנועה חופשית מעבר לגבול של סחורות ושירותים, של תיירים ומבקרים מכל החוגים, אבל לא של עובדים. המגבלה הזו אולי תחליש במקצת את התמריץ הכלכלי ליציאת יהודים מענפי הייצור.

אולם מציאות עגומה זו כבר נמשכת שלוש-עשרה שנים, ומספר המועסקים מהשטחים מגיע, בשעת כתיבת שורות אלה, לכדי 70 אלף איש בקירוב, היינו- כשליש מכוח העבודה בגדה וברצועה מועסק במפעלים ובמשקים ישראליים. ואם כי עובדים אלה מהווים רק 6% מהמועסקים במשק הישראלי, יש בכך כדי להמחיש את חומרת הסכנה הטמונה במציאות זו. ענפים חקלאיים שלמים, שצמחו לאחרונה, עומדים כולם על בסיס של עבודה זולה, וחלק ממנה על עבודת ילדים.

חדירה זו של עבודה לא-יהודית, לא-ישראלית, בלתי-מאורגנת, וזולה, יש לה השלכות שליליות בכמה תחומים. לא זו בלבד שיש כאן ניצול, אלא שהיא גורמת גם למתן עדיפות נמוכה לענפים המחייבים פיתוח טכנולוגי מתקדם. למעביד נדמה, שמחירה של העבודה הזולה נמוך יותר מרכישת ציוד טכני משוכלל. זוהי תופעה המוכרת לנו גם מתחומים אחרים ומארצות אחרות: עבודה זולה מעכבת פיתוח טכנולוגי. זהו, על פי הניסיון, שיקול מוטעה, שבבוא היום הוא מתנקם בבעל המשק. אולם בטווח הקרוב ביותר הוא נראה כמשתלם ומכניס רווחים מהירים.

אך קיים גם היבט אחר, לאומי, והוא חמור יותר: התהוותה של קבוצה לאומית מוגדרת, שהיא אמנם מיעוט במדינה אבל מחזיקה בידיה את השליטה על כמה ענפי יסוד- בעוד שהעובדים הנמנים עם קבוצת הרוב, עוברים יותר ויותר למקצועות צמרת של ניהול, תיווך, עסקי פיננסים, ויוצאים בקצב מהיר למדי מענפי היסוד של המשק הלאומי. אם יימשך תהליך זה נמצא את עצמנו במוקדם או במאוחר בעימות מעמדי חריף, ובמצב ששני הצדדים לעימות זה נמנים עם חטיבות לאומיות שונות. למותר להצביע על חומר הנפץ הטמון בעימות, שהיסוד הלאומי משולב בו עם המעמדי-סוציאלי. אמרתי פעם דבר חמור בהקשר העבודה מהשטחים, ואני חוזר על הדברים גם כאן: מלחמת ששת הימים הביאה לנו ניצחון צבאי מפואר וכישלון מוסרי מחפיר.

גם מבחינה כלכלית גרידא נעמוד מול שוקת שבורה. כי תחת ליצור תמריצים להצלחה בענפי ייצור בעלי עתירות עבודה נמוכה, שהם ענפי הייצור של העתיד, הננו יוצרים במו-ידינו מציאות הפוכה. כי מפעל המבוסס על עבודה זולה מקנה אמנם יתרון של הכנסה גבוהה בטווח קצר, אולם עתידו לא לפניו כי אם מאחוריו.

למראה המתרחש בתחום זה של ריבוי עבודה זולה מהשטחים, עולות מאליהן אנאלוגיות היסטוריות פוליטיות נוגות עם גורלן של מדינות שבנו את עצמן בדרך זו. ושוב אנו חשים, וביתר שאת, מה צדקו אבות הציונות הסוציאליסטית בארץ, שהדגישו הדגש היטב, כי אם לא יהיה העם בישראל עם עובד, מעורה בכל ענפי העבודה ואדון לעבודתו, לא יוכל לקיים בידיו לאורך ימים את בעלותו על ארצו.

ההיבט הפוליטי

בהקשר זה גם אי-אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי האקטואלי של בעיה זו. התפישה של "פשרה פונקציונאלית", שהוצעה בשעתה על ידי דיין והועלתה מחדש על ידי פרס, וממשלת הליכוד מבצעת אותה הלכה למעשה, מנציחה את המציאות הנוכחית ביהודה ובשומרון. מעל ומעבר לשיקולים על דמותנו ודימויינו כלפי חוץ, החשובים לכשעצמם, טומנת בחובה סיסמת "ארץ ישראל השלמה" את הסכנה של יצירת מציאות בארץ דמויית דרום-אפריקה. סכנה זו טמונה גם בנוסחה, שהועלתה על ידי חברים מסויימים במפלגה, בדבר "הלגיטימציה הסוציאליסטית", כביכול, של עבודת פועלים מהשטחים. תפישה זו, המצדיקה בניין משק על בסיס של עבודה זולה, איננה מתיישבת בשום פנים עם מסורתה הרעיונית של התנועה הציונית, וסותרת לחלוטין את גישתה העקרונית של תנועת העבודה על כל זרמיה, שראתה ביצירת מעמד עובדים יהודי את אחד הגילויים של העצמאות היהודית. לעומת זאת, משתלבת התפישה בדבר "פשרה טריטוריאלית" בגישה העקרונית של הציונות ושל תנועת העבודה בדבר מקומה של העבודה העברית בבניין המדינה ובחידושה של האומה.

חוסר ההבנה, שמגלים קברניטי הממשלה למשמעות ארוכת הטווח של היבט חיוני זה, בא על ביטויו החריף עם העברת אזור אל-עריש למצרים. כאשר סירבו המצרים, בניגוד לרוח הסכמי קמפ-דייויד, להרשות לתושבי אל-עריש לעבוד בישראל, יצאה הממשלה מגדרה, ועשתה כל מאמץ אפשרי כדי שיעשו לנו את הטובה הגדולה, ויאפשרו לעובדים מאל-עריש לעבור אלינו לצורכי עבודה. הממשלה שכחה, כנראה, שעם נסיגתנו מאל-עריש שוב אין אנו אחראים לרווחתם של תושביה. וכיוון שהאלטרנטיבה של אנשי אל-עריש היא- לעבוד במשק המצרי תמורת הכנסה, המהווה אולי חלק עשירי ממה שקיבלו בישראל, אם אכן תימצא להם עבודה שם, או להמשיך ולעבוד בישראל, אפשר היה לסמוך על הלחץ שיפעילו הם עצמם על שלטונותיהם החדשים.

אילו באה פנייה מצרית אלינו לאפשר למספר קטן של עובדים מאל-עריש להמשיך בעבודה אצלנו, באופן זמני, צריך היה להיענות לה. לעומת זאת פתחה הממשלה במערכה קולנית, כדי לכפות על המצרים את מה שממילא היה רצוי להם, ואפילו חיוני. זו לא רק אי-הבנה מוחלטת של המציאות הפוליטית, כי אם תפישה עקרונית מוטעית מלכתחילה: לייבא עבודה זולה ממצרים.

גישה זאת אם אכן תשתרש ותיהפך למדיניות מעשית, תטה את התפתחותו של המשק הישראלי לכיוון לא רצוי, ותיצור מוקש חברתי ופוליטי. מפלגת העבודה היתה צריכה להתייצב מיד נגד שורש פורה ראש ולענה זה, שהוא תולדה הגיונית של מדיניות הפשרה הפונקציונאלית. אלא שחוששני כי נוסחה זו, שאומצה על ידי בגין וגוש אמונים, מקובלת עדיין על חברים מסויימים בתנועה ובמפלגה.

מאמרים נוספים:

אתיקה בפוליטיקה

פוליטיקה עוסקת בדיני נפשות, אומות ומדינות. היא מכריעה בסוגיות שלום ומלחמה, ומשפיעה על רווחה כלכלית ומעצבת את חינוך הדור, המוסר…

כשישוב המערך לשלטון: קווים למדיניות כלכלית וחברתית

המערך עומד לשוב אל הגה האחריות הממלכתית בשעה שהנתונים הכלכליים והחברתיים, נוסף על המציאות המדינית, מעוררים דאגה חמורה ומבשרים סכנות…

גבולות בני הגנה

דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. א אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי…

התיישבות בשטחים

התיישבות בשטחים – תשובה בכנסת לא מתוך רצון לספחלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגייםעמדותיה של ארה"ב – מוטעותקרית ארבעאלון מורה…

הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים

ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות…

השטחים, שילוב הכלכלות, ולא מיזוגן

(מתוך "בדבר ההחלטה לא להחליט", 4.8.1969) אני מזהיר את עצמנו מפני צעדים כלכליים פזיזים בנושא זה. די אם אזכיר לכם…

לאופיו של הפלמ"ח

הרצאה בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד, 29.5.45, חודשים מספר לפני שמונה למפקד הפלמ"ח. טיפוח היחיד: כחלק עצמאי של הכלל "מעולם…
דילוג לתוכן