לאופיו של הפלמ"ח

הרצאה בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד, 29.5.45, חודשים מספר לפני שמונה למפקד הפלמ"ח.

טיפוח היחיד: כחלק עצמאי של הכלל

"מעולם לא ראה הפלמ"חאי עצמו כ"מספר"… חבר היה לחברה, ללבטי התפתחותה ולמלחמת קיומה; חש שהוא דרוש ומועיל…"

יגאל אלון, מערכות פלמ"ח (1965), עמ' 47

"מאז הכנסי למסגרת – מסכם אחד החברים את שתי שנות שירותו בחטיבה – נעורו והתפתחו בי חושים אשר היו נעלמים ממני, ודומה כי חזרו אף תכונות-נפש אשר בגולה לא ידעתין. חיי החטיבה הוסיפו לי סגולות שחסרו לי, פיתחו בי את אומץ-הרוח, את כוח ההתמצאות, את הבטחון העצמי ואהבת הארץ. למדתי לדעת את הארץ! במדבר השומם והמונוטוני גיליתי "טעם" מיוחד ויקר – …יראת-הלילה פגה ממני. אני יכול בבטחון, בכל שביל ומשעול, למצוא את נתיבי. גם את הגישה הנכונה וההכנה לשאלותינו המדיניות, הציוניות והחלוציות קניתי לי בשנות-השירות…"

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 463-464

יכול להיות ויכוח של גנרלים במשך שנים מה צריך להיות גודלה של היחידה, מחלקה של 20 או של 40 איש, כיתה של 10 או 5 אנשים. לכאורה, דבר קל-ערך, אבל למעשה יש לזה חשיבות ממדרגה ראשונה. אנחנו מניחים שפעולותינו יכולות להיות בהתחשבות עם שני גורמים. יש צד שלישי בארץ-ישראל, ואי-אפשר לדעת מה יגידו האנגלים בזמן מאורעות, האם הם יהיו ניטראלים, האם הם יתמכו באויב או אולי יתמכו בנו. קיימת אפשרות שהם (יעזרו להם), יהיו בלתי-לוחמים ויאסרו מאתנו ומהם, אבל קיימת גם אפשרות שהם יעזרו להם. ויש חשיבות לדבר אם יוצאת יחידה מסורבלת בת 20 איש או יוצאת יחידה בת 5 אנשים, והרבה יותר קל לעבור מיחידה של 5 ליחידה של 20 ע"י צרוף של שתי יחידות, מאשר לפרק יחידה אחת של 10 לשתי יחידות בנות 5 כל אחת. ויש באדם איזה חוש עדרי, הוא מרגיש את עצמו יותר בטוח כאשר הוא נמצא בין יותר אנשים. האמת הצבאית היא אחרת, יחידה יותר קטנה היא יותר בטוחה, היא יכולה ביתר-מהירות להסתלק, ובשעת-הצורך אפשר בקלות לצרף כמה יחידות ליחידה אחת. וחשוב גם לאמן בצורה כזאת, ביחידות קטנות. זה נותן יותר בטחון לאנשים בפעולה, יותר אומץ-לב. ועד היום נטושה המערכה בקרב ההגנה אם המחלקה צריכה להיות גדולה ומסורבלת בת 45 איש או היא צריכה להיות קטנה, בת 21 איש.

ואנחנו בתקופת אל-עלמיין התחלנו בהקמת יחידה קטנטונת, החוליה, המונה החל משני אנשים וגמור בשישה. היחידות האלה בנות 5-6 אנשים אינן עומדות היום במבחן קשה, אבל כאשר תתחלנה פעולות, הן תעמודנה במבחן של אומץ כאשר הן תצטרכנה לפעול. וצריך לאמן גם את האיש הבודד. במידה שפעלנו במלחמה זאת פעלנו רק ביחידות קטנות, איש, שניים, או שלושה, גם כאשר חברינו צנחו באירופה, היחידה הגדולה ביותר שצנחה היתה בת שני אנשים. והדבר דורש תשומת-לב. והגענו לזה שביחידה שלנו מחנכים אנשים בודדים לפעולה עצמית, מה שנקרא "סיירים בתפקידים עצמיים". שולחים חוליות לכל מיני פעולות, גם לפעולות מבצע, אם זה עונש נגד מתעללים בנו, או זה סיור מקום קשה, ולהוציא היום כיתה לסיור זה ניראה בעינינו לוקסוס, ואנחנו מוציאים פחות מזה. גם מספרנו הדל בארץ מחייב להקטין את מספר האנשים ביחידות ועל-ידי זה להרבות את מספר היחידות. זה כמובן מחייב שינוי בנשק, כי יש ערך להקטין את היחידה באם מכפילים, או לפחות מגדילים במשהו את עוצמת-האש שלה. אני כבר נכנסתי לפרוט מקצועי יותר מדי, אבל רציתי רק להקנות לכם מושגים על ערכים שהחטיבה מחדשת אותם ומכניסה אותם להגנה כולה. אבל זה דבר שאתכם כשליחים זה צריך לעניין. בתקופת המאורעות, כאשר יחידה היתה צריכה להתרחק 10-15 ק"מ מן הישוב העברי, כבר לא היו אנשים שהיו מכירים את הסביבה היטב והיו יכולים לשמש מורי דרך. אין לדבר על זה שבסביבות ערביות טהורות לא היתה כל אפשרות להתמצא. ניקח לדוגמא כפר על-יד סג'רה, לוביה, בסך הכל 2 ק"מ מסג'רה. כדי לשלוח קבוצת בחורים מסג'רה ללוביה לפעולה מסוימת היה צריך מורה-דרך מיוחד. בני סג'רה לא ידעו היטב את הדרך ללוביה. הרבה פעולות נידחו בגלל הדבר הזה והרבה פעולות גם נכשלו אך ורק בגלל זה, משום שלא הכרנו את הארץ, משום שלא הכרנו את הכפר הערבי שאינו נמצא לידינו. נוצר אצלנו בחטיבה מקצוע חדש. הוא אינו חדש בעולם, אבל הוא חדש בארץ, זהו מקצוע הסיירות הצבאית. וזאת איננה פרובלמה קשה בשבילנו היום. איש מקבל במשך שבועות אחדים אימון והוא יכול להגיע לכל כפר ערבי ולהביא תרשים של הכפר, על הדרכים המובילות לכפר, על מקום המעין של הכפר, על בתים מסוימים בכפר, ואם הוא גם יודע ערבית, הוא יכול לברר פרטים שונים הדרושים לנו על אנשים בכפר, פרטים מסוימים בכפר. והיום יש לסיירים בתוכניות-להבא תפקיד חשוב מאד. הם כבר כיום מתכוננים והם ימלאו תפקיד יותר חשוב כאשר הם יצטרכו לפעול ממש. והם מכירים את הארץ לארכה ולרחבה. והתברר שגם נגד כנופיות זה נשק יעיל. אם בתקופת המאורעות הבאים נאחז בשיטת ההגנה אז גם ההגנה האקטיבית תצטרך להיות יותר אקטיבית מאשר במאורעות הקודמים. יכול מאד להיות שהערבים יקבעו להם כמטרה סופית כיבוש וחורבן של ישובים עבריים, ואז לא תהיה לנו מטרה אחרת אלא כיבושם של כפרים ערבים בשכנותנו על מנת למנוע בעדם לשמש בסיס. על כל פנים, לסיירים, לפי דעתי, נועד במאורעות הבאים התפקיד הקשה והמסוכן ביותר.

אקח עכשיו דבר הרבה יותר חריף, אבל שמבחינת השקפת-עולם הוא הרבה יותר יסודי, האימון הגופני. יש הרבה תנועות ספורט בארץ, אולי אפילו יותר מדי, העוסקות בספורט. אבל שום אגודת ספורט לא יכלה להפוך את הספורט לתועלת ההמון. התרכזו יותר מדי בשיאים, אימנו יותר מדי את הצ'מפיונים, ובתוך זה גם "הפועל". פיתחו ענפי ספורט שאין להם שום ערך לגבי הפועל, אין זה עוזר לו כלל לגבי עבודתו בביהח"ר. ועמדנו בפני דבר קשה. החלטנו בזמנו שאנחנו נהפכם מיחידה נבחרת, של יחידי-סגולה, ליחידה פתוחה לכל נער ונערה הרוצים להתגייס. אבל לא החלטנו שבגלל זה צריכה הרמה המקצועית לרדת. כשהצבא הבריטי, למשל, צריך לרכז יחידות נבחרות לפעולה מסוימת, הוא יכול להרשות לעצמו לוקסוס, הוא יכול לבחור אנשים בגובה מסוים, אנשים בעלי גודל מסוים של שרירים, ולא יהיה קשה למצוא 30 אלף אנשים כאלה מתוך 3 מיליון חיילים. אבל אנחנו איננו יכולים ללכת באותה דרך וצריך להפוך את אותו הצנחן, את אותו ילד המגיע אלינו מן הנוער העובד, לחייל טוב. אנחנו צריכים להכין אותו לפעולה הדורשת מאמץ גופני גדול, אינני יודע אם לפעולת קומנדו דווקא. ואנחנו צריכים לאמן את החברה שתוכל לעמוד בתנאים גופניים קשים. והפכנו את הספורט בחטיבה למקצוע תכליתי, ואין מקצוע ספורט בפלמ"ח שאין לו תכלית ידועה, תכלית צבאית, להכין את החבר לדעת לפעול בתנאים בלתי-רגילים וגם לתכלית של פיתוח הגוף וחיסונו, בתוך זה גם השחיה. זה כולל את כל מקצועות הז'יאו-ז'יצו, איגרוף, מקל, סכין, וזה כולל גם את אותם המקצועות אשר מעלים את היכולת הפיזית של החבר כדי שיוכל להתגבר על מכשולים שיעמדו בשעת הפעולה בדרכו. ריצה ממושכת של 5-6 ק"מ, הליכה למרחקים של עשרות ק"מ, טיפוס על חבלים, עבירת מכשולים, מכשולי-יבשה ומכשולי-מים. והתברר שאותו האימון הגופני התכליתי העלה את היכולת הגופנית של החטיבה כולה. וזה במשך הזמן מצדיק את קיומו של אותו החומר האנושי שפעם לא היינו מוכנים אפילו להביט עליו.

למעלה מ-200 איש השתתפו בפעולה מאד לא נעימה. בביעור היחידות הטרוריסטיות, ואז התברר לנו, ללא צל של ספק, שרמת-האימון שהגיעו אליה אנשינו עולה על רמת-האימון שהגיעו אליה המתנגדים שלנו, ולא היה אף מקרה אחד, בכל הדו"חות שקיבלנו, שאיזו שהיא פעולה נגדם נגמרת בתבוסה. היו מקרים שקבוצה קטנה מאד, חוליה של חברים שלנו, נתקלה בקבוצה הרבה יותר גדולה מצד האצ"ל, וברגעים ספורים בעזרת המקל או בעזרת אימון גופני שעברו, הפיצו אותם לכל עבר. זה מראה באיזו מידה האימון הגופני יעיל במקרים כאלה ובאיזו מידה הוא נתן אומץ-לב לחברים. כל הפעולות שהיו כרוכות בהתנגשויות קשות, בחטיפות קשות, או בהתנגשויות עם מפזרי כרוזים, נגמרו תמיד כשידינו על העליונה. והפעולה הזאת העמידה במבחן קבוצות קטנות של חברים, והיו מקרים שחברים צריכים היו לגלות התמצאות גדולה בשעת הפעולה, כאשר התגלו דברים שהם לא חיכו להם, יכולת-המצאה וגם אומץ-לב. אם נקח לדוגמא כאשר קבוצה קטנה של חברים הלכה לחטוף אחד מהמפקדים החשובים של האצ"ל. הוא גר בקומה שלישית, תפסו אותו והורידו אותו דרך המדרגות. אז יצאו השכנים והחלו לקרוא לעזרה והופיעו שני שוטרים, ואחד הבחורים שלנו שהיה לבוש במדי שוטרים אמר להם: "בואו, תעזרו לנו לקחת את הבחור!" הם היו בטוחים שהם עוזרים למשטרה והם עזרו להוריד אותו ולהכניס אותו למכונית. היתה אפשרות שהחברים יתבלבלו ולא ידעו מה לעשות, אבל הם גילו התמצאות וקור-רוח. כעבור רבע שעה, כאשר באו השוטרים לתחנה ומסרו על הדבר, עפו תשדורות לכל התחנות לעצור מכונית כזו וכזו. ויש נסיונות לא קלים בפעולות מסוג זה. אם נקח לדוגמא פעולה שנעשתה בבית-שאן. זה היה מבחן לא קל ל-5 בחורים בהרכב רגיל, לא באותה שיטה שהיתה נהוגה שכדי לפגוע בבית מסוים בתוך כפר ערבי אספו את כל המפקדים של האזור בכדי לעשות את הפעולה הזאת. פה הלכה חוליה רגילה, ביניהם מפקד-כיתה ומפקד-מחלקה, ושלושה טוראים. והם נכנסים באמצע הלילה לעיר ערבית טיפוסית, נכנסים לבית מסוים, מוציאים את הבחור מתוך העיר ומענישים אותו כפי שצריך היה להעניש אותו. מחזיקים את המשפחה ע"י כל מיני אמצעים שלא תתפרץ החוצה כדי לקרוא לעזרה. וזהו הישג מקצועי גדול, וזה בזכות אימון-הלילה, בזכות האימון לפעולה בודדת. ובשעת הפעולה לא היו ה-5 האלה ביחד. אחד נשאר בבית בכדי לעכב את המשפחה, אחד עמד באבטחה והשאר הלכו לבצע את הפעולה. ועמדו במבחן של אומץ ובמבחן מקצועי כולם, החל מהבחור שעצר את המשפחה ועד המאבטח. הדבר החשוב ביותר שהאימון המקצועי הקנה לחברים שלנו זה בטחון עצמי גדול, לעיתים מופרז, והרגשה ששום דבר אינו בלתי-אפשרי, שאפשר לבצע כל דבר, ובאמת עד היום לא התאכזבנו. גם האנשים שעובדים היום בעליה, ויש עליה, לאו דווקא דרך הים, גם הם אנשים שעומדים במבחן אישי, אשר תמיד עובדים בקבוצות קטנות ולא תמיד בגבולות הארץ.

אם לסכם את ההישגים המקצועיים ולהתעלם מכמה וכמה כשלונות מקצועיים אז אפשר לסכם מאזן חיובי מאד שהצדיק את כל המאמץ הגדול שמשקיעים, את העבודה שמשקיעים ואת אי-הנוחות הרבה של החברים.

יש משהו בבעיה החינוכית שאינו קשור בחלק הפוליטי, אלא קשור עם חינוך האופי של החבר. אנחנו נתקלים בדבר קשה. אנחנו מנסים לחנך את הבחור והבחורה שיש ערכים שעליהם צריך להגן גם באם אין תקווה צבאית לנצח, גם אם אין כל סיכוי צבאי לנצח. היה מקרה, למשל, שחמישה צעירים מקבוצת הכשרה שטרם הספיקה להתגייס, אלא עמדה ערב גיוסה, הלכו לטייל, והם נפגשו בערבי מזויין שהפשיט אותם עירומים והם חזרו רק בתחתונים למשק. כשקיבלנו אותם אלינו, יומיים לאחר זה, התעוררה שיחה בין מפקד המחלקה וביניהם, והוא ניסה להסביר להם שהם היו צריכים להגן על עצמם גם אם הוא היה מזויין, גם אם הוא איים עליהם בנשק וגם אם היתה סכנה שהם ייהרגו, כי – הוא אמר להם – אתם מגינים כאן על כבודכם, על כבוד הישוב היהודי, כי חוסר-הגנה מצידכם גורר דברים יותר גרועים, אונס של בחורות וקביעת אזורים שאסור לטייל בהם, לא רק מצד הממשלה, גם מצד הערבים. והם טענו שהם לא צריכים היו להלחם מפני שלא היה כל סיכוי להצלחה צבאית. ויש עוד עניין, יש עוד שאלה, שאלת הגנת הנשק, מה לעשות כאשר הנשק נמצא בסכנה? ברמת-הכובש התגוננו עוד לפני שהנשק נמצא. אצלנו היו מקרים שהתגוננו ע"י איום בנשק. לדוגמא, היתה באיזה מקום קבוצה שהתאמנה במקלע ופתאום הפתיעה אותם משטרה רוכבת, ארבעה שוטרים בריטיים. על יד המקלע לא היו כדורים מתוך חשש שכאשר יש כדורים ליד המקלע הוא יורה לפעמים. את המקלע החזיקה בחורה ולידה היה מפקד. ברגע שהוא ראה את השוטרים במרחק של 15-20 צעד הוא פקד עליה: "חמישה צרורות, אש!" כאשר הם שמעו את המילה "אש!" מיד הפכו את פניהם וברחו, וזה לא נובע רק מאומץ-לב ומהתמצאות. אנחנו רוצים לחנך את האנשים שאת הנשק אין למסור, שעל הנשק יש להגן. יכול מישהו לתאר לעצמו שישוב יהודי ירד מן הקרקע? גם כאשר תבוא דיביזיה שלמה בכדי להוריד אותו, האנשים יהרגו כולם ולא ירדו מן המקום, ויש לזה ערך חינוכי עצום, ערך מוסרי עצום, זהו גם חלק מהמלחמה הפוליטית שלנו. ואני אומר: כשם שמגינים על הישוב כך צריך להגן על הנשק. אבל מצד שני יש קונפליקט. אנחנו אומרים לחבר: השתדל להמנע משימוש בנשק כל זמן שאין הדבר הכרחי. בעצם, ניתנת הוראה שבמקרה של חשש ממשטרה יש להסתיר את הנשק, צריך לסלק אותו. את מה שקרה לנו בבית-הערבה אנחנו רואים כמפלה עצומה, שהמשטרה הפתיעה אותנו ותפסה 5 רובים. היא תפסה את הרובים מפני שהאנשים המתאמנים הסתלקו וחשבו שהצליחו להסתיר את הנשק כך שהמשטרה לא תמצא אותו. ואנחנו מחנכים את חברינו על זה שיש ערכים שצריך להגן עליהם גם כאשר אין כל סיכוי צבאי לנצח, והבאתי כאן שתי דוגמאות קלסיות: שמירה על כבוד לאומי ושמירה על נשק יהודי. ואנחנו מתקשים בהסברה. בא חבר ושואל: "באים לאסור אותי, מה אני צריך לעשות?" בעניין זה יש שתי השקפות, יש השקפה שאומרת: לעולם אל תיתן לאסור אותך, יש לך נשק – תתגונן. ויש השקפה שניה האומרת: תחביא, וזה לא פשוט, כי מניחים שבבוא היום ונצטרך לפעול נגד השלטון, תהיה לדבר כזה משמעות רבה. מצד שני נותנים לכל טוראי המחזיק רובה את הזכות להחליט מתי לפתוח באש, ופה צריך לסמוך על חוכמתו של הנער, על בגרותו. וצריך לדעת מתי אין אפשרות של סליק ומוכרחים להתגונן. וזה מחייב הסברה. אני שמעתי שאותה קבוצה שהביעה ברור את דעתה וזיכתה את חבריה, היא שינתה את דעתה. יש להם תגובה אחרת כיום, רגש כבוד אחר, הרבה יותר חד, הרבה יותר רגיש מאשר איש שהוא לא מאומן ואין לו ההרגשה שהוא יכול להגן על עצמו גם כשהוא בודד.

* * *

נוער הפרברים נקלט בפלמ"ח

"קומץ טירונים מפרברי הערים, מסניפי הנוער-העובד אשר בקצוות הכרך, שנקבצו ובאו בזכות מרצם הבלתי-רגיל של גייסי הפלמ"ח ובעידוד מרכז הנוער-העובד. נערים חסרי-השכלה אלמנטרית וחסרי חינוך כלשהו. נוער שהעלה בזכרונך את החניכים מ"הפואמה הפדגוגית" של מקארנקו, נוער שמעצם הוויתו נמצאנו יודעים על קיומה של גולה בארץ-ישראל".

יגאל אלון, במערכות פלמ"ח 1965, עמ' 37

"כ-150 בני נוער עובד הגיעו בחורף תש"ד (1944) לפלוגות הפלמ"ח… נערים בני 1617, מהם נערי-רחוב מתל-אביב ומירושלים, שבמקרים רבים לא ידעו לשם מה הולכים הם והיה צורך להסביר להם את מטרת בואם וללמדם אפילו קרוא וכתוב… צווים של נוהג ומשטר אינם מספיקים, בלתי אם יהיו מלווים פעולה חינוכית יסודית ומעמיקה. הליצנים שבוותיקים הצמידו למגוייסים החדשים את כינויים: "צנחנים" או "חיל הישע"… בימים הראשונים היו בולטים בזרותם ובמנהגיהם האנטי-סוציאליים. מאנשי המחנה התרעמו לעיתים על הכנסת אנשים אלה לשורותינו… ולעומת זאת קשה היתה הרגשתם של הבאים, הרגשת נחיתות… התברר שממחלקות שלמות של טירונים לא נותרה, לפעמים, אלא כיתה אחת או אף פחות מזה".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 412

אבל העובדה נשארה, אנחנו נשארנו במעט אנשים. האנשים הטובים, בחלקם, הלכו.וראינו שבשיטה של חטיבה מובחרת, מין קומנדו, כזו שלא היתה מעולם, לא נפתור את בעיות ההגנה, לא נפתור את הבעיות הפנימיות של החטיבה. וחל מפנה בהשקפת העולם, הייתי אומר, האידיאית של החטיבה. והיה צריך שוב במשבר שני קשה ברוחם של החברים שראו את עצמם כנבחרים ויחסנים כאשר היה צריך להפוך את החטיבה מחטיבה מיוחדת לחטיבה פתוחה לכל נער ונערה יהודים הרוצים להתגייס אליה. ובאה אז התקופה שהציפו אותנו מאות חברים חדשים, כמו שקראנו להם אז, צנחנים, ילדים שבאו מעזרה סוציאלית בתל-אביב ובירושלים, ילדים בני 16-17, ואשר היו ביניהם כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב. קראו להם אז "חיל הישע של טבנקין", על משקל "חיל הישע של טימושנקו" שמילא תפקיד בחזית באותה תקופה. והיה מצב כזה שבאו אלינו חברים שבמקרים רבים הם לא ידעו לאן הם הולכים, והיה צריך להסביר להם את הדבר הסבר היטב, והיה צריך ללמד אותם קרוא וכתוב. והיתה סלקציה גדולה מאד, במידה רבה באשמת אלה שהיו צריכים לקלוט אותם ולא ידעו לקלוט אותם כראוי, ובחלקו, בגלל מצבם האובייקטיבי. ובשנת 1943 הצילו אותנו אותם הצנחנים, אנשים אשר לא העלו את החטיבה באיכות, אבל השלימו אותה בכמות, במספר, וזה דבר קובע מאד בגורלה של חטיבה צבאית. הנסיון הזה היה חריף מאד, אבל הוא לימד אותנו הרבה. והיום יש לנו מפקדי מחלקות, יש לנו מפקדי כיתות ויש לנו טוראים מצויינים מאותם הצנחנים שהצילו אותנו, אותם הצנחנים אשר היינו צריכים ללמד אותם קרוא וכתוב, אשר היינו צריכים ליצור בשבילם מין קלט, באחד המשקים, אשר שם הם נמצאו בתקופתם הראשונה בחטיבה, אשר שם הם עבדו חצי הזמן ובחצי הזמן לימדנו אותם קרוא וכתוב, לימדנו אותם מה זאת ההגנה, ורק בשבוע האחרון של תקופת המעבר סיפרנו להם שהם הולכים לפלמ"ח והסברנו להם מהו הפלמ"ח. אבל חשובה בעניין זה לא רק העובדה שבאו אלינו מספר אנשים כאלה והם עלו אצלנו, אלא העובדה שחדרה ההכרה לחברים שאין מקום בארץ-ישראל לאיזו שהיא יחידה יחסנית. מספרנו בארץ-ישראל כל כך דל וכל איש יקר, וצריך להגיע לידי כך שכל איש ישתתף בהגנה, כל איש במידת יכולתו. אין כל תקווה שאיזו שהיא יחידה נבחרת תפתור את בעיות ההגנה, גם לא את הבעיות המיוחדות, את התפקידים המיוחדים של ההגנה. המסגרת נפתחה – – –

יש יומנים שנכתב בהם במפורט על פעולות שונות, "היום יצאנו למצדה ועשינו תרגיל אש". ואנחנו החלטנו להחרים את כל הדברים האלה, נעשים חיפושים בבתי חברים ונתגלו גם מכתבים שכותבים הביתה שבהם יש דברים שהשתיקה יפה להם. ויש אצלנו צנזורה על מכתבים ודברים דומים, בלתי-נעימים, אבל ברירה אחרת אין לנו. אין אנו יכולים לבנות את החטיבה על נבחרים, על יחידים, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו ליצור חטיבה סגורה, ואנו גם נוכחנו שחברים שבמבט ראשון אולי חשבנו שמהם לא תצמח לנו כל טובה והם יביאו לנו רק צרות, נתגלו כחברים נאמנים אחראיים ולעיתים גם מוכשרים למלא תפקידים בעלי חשיבות רבה. פעם ניסה חבר להגדיר במילים אחדות מהי מהות הפלמ"ח, מה אופיים של מחנות העבודה והאימונים, והוא אמר, שיש לראות בפלמ"ח, בצורה קצת אחרת, מה שראינו בחלוץ בגולה. ולי נדמה שהחטיבה שלנו היא באמת האירגון היחידי בארץ אשר מחנך לחלוציות, לא רק נוער חלוצי, כי אם הרבה מאד נוער אשר יד-המקרה וצו-הגיוס הביאו אותו אלינו ובחלקו הגדול הפך לנוער חלוצי מגשים.

(הפיכתו של הפלמ"ח מצבא-עילית לצבא עממי מחנך, שבו "כל איש יקר", מסבירה את עצמה. בין הנימוקים לפירוק הפלמ"ח, מאוחר יותר, נאמר גם כי הצבא צריך להיות כללי. תפיסתו של יגאל אלון היתה שהצבא צריך להיות עממי, מחנך, כלומר, מתייחס באופן אינדיבידואלי אל כל אחד ואל כל שכבה, לשם טיפוח היסודות הגנוזים בתוכם. הכלליות לא נתפסה אצלו כחוסר כיוון חינוכי מוגדר ומפורש – א.כ.).

* * *

עבודה ואימונים

"הרבה קשיים היו במשטר העבודה והאימונים, שבעצם ניכפה על הפלמ"ח מכורח הנסיבות. עקב התנגדותם של חוגים שונים לקיום הפלמ"ח, והדחק התקציבי הרגיל, לא כיסתה ה"הגנה" אלא כ-40% מתקציבו של הפלמ"ח ב-1942 ולאחר-מכן. היתר, על פי החלטותיה של מועצת הקיבוץ המאוחד באוגוסט 1942, נתכסה מעבודתם של הפלמ"חאים במשקים. כך ניצל הפלמ"ח מפירוק בסוף שנת 1942".

מאיר פעיל, מ"הגנה" לצבא הגנה, עמ' 197

"כלל לא היה זה עניין פשוט:

"ימי העבודה פה… טעמם הטוב והמפרה אובד, הם נמשכים פזורים לאורכו של החודש בענפי-עבודה רבים ושונים ואין בהם מן השילוב של יום ביום… ולא הסיפוק הנפשי שביצירה העצמית, ואף בימי האימונים אין אותו טעם מבוקש – הם מבותרים וקרועים בין ימי-העבודה, ומציאות חיי המשק השלווים מסביב נוטלת מהם את טעמם הקרבי… אינך לא חייל שלם ולא פועל שלם".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 457

עכשיו אעבור למשהו בשטח ההסברה, החינוך והלימוד. קודם כל עמדה בפנינו בעיה של חינוך, להחדיר להכרת חברינו שעבודה ואימונים זה לא רק בגלל חוסר אמצעים, (בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שזו היתה הסיבה הראשונה) כי אם יש בזה ערך חינוכי. ואני רוצה להגיד לכם, שאילו קיבלנו היום תקציב לקיום מלא של הפלמ"ח הייתי מתנגד לזה שאנשים רק יתאמנו, הייתי תובע שהאנשים גם יעבדו, אמנם בפרופורציה אחרת מאשר כיום. אני מתאר לעצמי שאילו הגענו למדינה עברית והיה לנו צבא ליגלי, היה הכרח להשתית את קיומו של הצבא על עבודה ואימונים. והיו בזה שלבים שונים של הסברה. להוכיח לחברים שהיו בסוריה כי צריך לעבוד ולהתאמן היה קשה, זאת היתה ירידה בדרגה. לחברים הצעירים היה יותר קל להסביר זאת, הם לא ידעו מציאות אחרת, הם רואים את זה כבר כדבר קיים, הם לא היו בתקופת ה"זוהר", כאשר לא עבדו. אבל הדבר הזה מחייב תמיד הסברה, הצדקת העבודה, העלאת ערך העבודה כשווה עם האימונים. ואנחנו רוצים להגיע לכך שאי-מילוי העבודה כסדר יהיה כאי-מילוי פעולה צבאית. אולי יש פה חברי-משקים שיודעים לספר הרבה על הקשיים שיש בעבודה עם מחנות העבודה במשקים. במשך תקופת-האימונים מנצלים החברים את כוחותיהם באופן אינטנסיבי ואח"כ, בזמן העבודה, הם מרשים לעצמם קצת לנוח. אבל אפשר להגיד שאנחנו התגברנו על הרבה דברים בשטח זה. חבר שמודיעים עליו שהוא איננו עובד בסדר עומד למשפט כאילו לא מילא תפקיד צבאי שהוטל עליו. ויש לראות את דרך העבודה והאימונים כדרך שהצדיקה את עצמה, לא רק מבחינה תקציבית, כי אם גם מבחינה חינוכית. העבודה עוזרת לא במעט למנוע בעד הופעות מיליטריסטיות במובן השלילי. אינני אומר שנגמלנו מהן לגמרי, עוד יש פה ושם נטיות כאלו, אבל העבודה עוקרת מלכתחילה, מונעת מלכתחילה, את התפשטות הנגע הזה של בטלנות צבאית. השותפות הזאת, ביסוס היחידות שלנו על הכפר ובעיקר על המשק הקבוצתי והמגע הבלתי-אמצעי בין האנשים הנמצאים במשק ובין חברינו, זה עצמו גם כן ערך חינוכי ממדרגה ראשונה. זה מקרב גם המוני-נוער שמעולם לא העלו על דעתם לבוא למשק קיבוצי, זה מכריח אותם לבוא בעל-כורחם למשך שנתיים במגע עם הקיבוץ, זה עושה לא מעט נפשות לרעיון הקיבוצי ולהליכה לכפר.

(האיכות המיוחדת של הפלמ"ח ושל מפקדיו, כצבא אשר החינוך הוא חלק בלתי-נפרד ממושגי האימונים שלו, מתבלטת כאן מתוך התיאור עצמו. היא אינה זקוקה לניתוח נפרד אלא לספיגה והקפה של העניין מצד עצמו ומתוך עצמו – כלומר, מזווית הראיה הסינתטית ורחבת-האופקים של המספר-העושה – א.כ.).

* * *

החברה בפלמ"ח

"על החברות הראשונות הוטל לרכוש מקומן בפלמ"ח במאמץ קשה. "התנאים היו קשים והאימונים קשים עד למאד, אולם החזקנו מעמד, מכיוון שראינו את עצמנו חלוצות בסלילת דרך לחברות העומדות לבוא בעקבותינו… לפיכך לא רטנו, ואף-על-פי שהאימונים היו… מפרכים, עשינו מאמצים עליונים לבצע את הנדרש מאיתנו… השלב הזה נחרת יפה בזכרוננו כפרשה רצופת-סבל… היה עלינו להפריך כל טענה שבחורה לעולם לא תכשר להיות חיילת" – מספרת בתיה שיר – "גבר בריא וחסון כי יכשל, הייפסלו כל הגברים בעוון האחד שהכזיב? אך פלמ"חאית שמעדה חלילה רגלה, היתה – כך חשבנו – ממיטה שואה על כל בנות-מינה". בבירור – 1943 – נשמעו נימות שונות. הוותיקות סיפרו על הקשיים, ועל המאמצים וההתלהבות, ודרשו להכניס שינויים באימוני-החברה על-סמך הנסיון שנצבר, ואילו הבנות החדשות התנגדו ללקח נסיונן של הוותיקות והביעו את רצונן לעבור את המבחן מחדש ולהסיק בעצמן את המסקנות".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 460-461

קודם כל אני רוצה לעמוד על גיוס החברות. באופן פורמלי איש אינו חולק על זה שהחברות הן חברות גם בהגנה והן צריכות לתפוס מקום בהגנה, אבל קיימת עובדה שהחברות בחלקן הגדול אינן פעילות בהגנה. ואנחנו ניסינו להכניס חברות לפעולה, לא לפעולה רגילה בהגנה, כי אם לפעולה בחטיבה המיוחדת של ההגנה. והניסיון הזה עלה ביוקר רב, בכל אופן לכל אותן החברות עצמן. כאן היתה תופעה שאותן החברות שהתגייסו, החליטו שבינן לבין החברים אין כל הבדל והן צריכות ויכולות למלא את כל התפקידים כמו החברים. והיו עובדות קשה מאד, היו עוּבדות שביחידה מעורבת, חברות לא העזו לפגר ותמיד השתדלו להיות בין הראשונים, דברים שהזיקו באופן חמור לבריאותן. היתה תקופת אימונים בנגבה שלימדו את הבחורים לקפוץ מגובה, המדריך לא נתן לבחורות לקפוץ, והן כמובן ראו את עצמן כמו הבחורים ולא הסכימו לא לקפוץ, והן קפצו, אבל איזו קפיצה, הן הפילו את עצמן, איך זה הן לא תקפוצנה? וזה נגמר ברגלים שבורות וברוח שבורה.

אבל דווקא החברות עצמן, בשעה שעמדו על הטעות והתחילו לעיין בשאלה בינן לבין עצמן, הן עצמן הציעו את הדרך לשיטת-אימונים אחרת ולגיוס יותר המוני של חברות, בעצם גיוס בלתי-מוגבל, אל דאגה, לא עמד תור של בחורות ליד לשכת-הגיוס, אבל בהשוואה לתקופה הראשונה היה גיוס די-גדול. והגענו לכך שע"י שיטת אימונים מתאימה של החברות הן מגיעות בסופו של האימון ליכולת פעולה שאינה נופלת מזו של החבר. ויש מקרים שהבחורות במקצועות ידועים אף עולות על החברים. למשל, הממוצע הארצי בקליעה למטרה של הבחורות הוא גבוה מזה של הבחורים, ואם אנחנו מניחים שמטרת השימוש ברובה היא קליעה, אין אנחנו יכולים לזלזל בדבר. ובתוך הפלוגות מצאו כולן תפקידים, והחלוקה היתה לא לפי החלוקה המינית, אבל החברה נשלחה לתפקידים לפי יכולתה.

החברה נשלחה למקצועות שירות. רגילים בדרך כלל לראות את השירות כלא-חשוב, כדבר ממדרגה שניה, וחושבים שהוא יותר קל מאשר תפקידי הלחימה. ושלחנו בחורות לקורסים של קשר, של רפואה וכד'. אבל בשעה שהגענו לידי תמרון התברר שאותן החובשות ואותן הקשריות יש להן תפקיד הרבה יותר קשה מאשר לחיילים עצמם. תארו לכם, למשל, שקשרית עם טלפון-שדה צריכה להשיג את אורי יפה והמטה שלו, או תארו שחברות נושאות אלונקות צריכות להגיע, תחת מטר הכדורים, אל הפצועים ולשאת אותם, תפקיד יותר קשה מאשר של החייל הרגיל. גם האלחוט, אשר לכאורה נדמה שאין דבר קל מזה, אדם עומד ומעביר מברקים, אבל למעשה, בשעת פעולה, מתברר שאין הדבר כל כך פשוט וצריך ללכת עם המכשיר ביחד עם הפלוגה, עם הטלפון או האלחוט והתברר שאת האימונים צריך לערוך באופן נפרד, ולתת לחברה כפי יכולתה.

* * *

ההכשרה

אחת השאלות הקשות שעמדה בפנינו היתה שאלת ההכשרות. זו היתה בעיה חריפה מאד: איך למצוא את המסגרת אשר, מצד אחד, מאפשרת להכשרה התפתחות חופשית, ומצד שני, להיות במסגרת צבאית. ובעניין זה היו תופעות קשות משני הצדדים. היו הכשרות שהפריזו בראיית קיומן כהכשרות חופשיות והיתה תקופה בפלמ"ח בה ראו קונפליקט קבוע בין החטיבה ובין ההכשרות. ואני זוכר שפעם בא אלי מפקד מחלקה, שפקד על מחלקה שהיה בה חלק גדול מחברי "המחנות העולים", הוא בא אלי בשמחה: "הם כבר לא הכשרה, הפקודה שלנו היא מעל לכל. אם אתה רוצה, אתה יכול לפרק אותם, לשלוח אנשים למקומות אחרים". אני נדהמתי ושאלתי אותו: "האם אתה מציין את זה כהישג?"

"בוודאי, חינכתי אותם" – הוא ענה לי.

ההכשרות רשאיות לבחור לעצמן את המוסדות החברתיים שלהן, ועדת עבודה, ועדת חברים וועדות אחרות. ההכשרה מקבלת את הכסף במרוכז לקופה משותפת, ונדמה לי שסכום הכסף שהיא מקבלת עולה על זה שהיא היתה מקבלת בתור הכשרה. יום הלימודים שלה הוא גם כן יותר מסודר מאשר כאשר היא נמצאת בתור הכשרה רגילה. יום זה קבוע בתוכנית. על ההכשרות אנחנו גם מטילים עבודות מיוחדות. כאשר היינו צריכים אנשים למלחמה בטרור, והאנשים נלקחו לזה רק בהתנדבות, ואנחנו צריכים לזה אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם, לקחנו לא מעט מחברי ההכשרות. על ההכשרה אנחנו מטילים מיכסה של 15% מחבריה שהיא צריכה לתת לתפקידי פיקוד ומקצוע. כמובן שהאנשים האלה לא תמיד יכולים להשאר יחד עם ההכשרה. הדבר הזה נעשה בהסכם עם ההכשרה. אין אנחנו יכולים לקבוע לזה את 15 האחוז הטובים ביותר, מכיוון שבדרך כלל הם גם הטובים ביותר בהכשרה, הפעילים ביותר בתוכה. אנחנו קובעים 30% וההכשרה, מתוך זה, בוחרת את החצי.

ויש לנו תוכנית גם השנה, בכינוס הארצי, להזמין מכל משק שבו אנחנו חונים שני אנשים, את מפקד המקום ואת המזכיר או ב"כ אחר של המשק, על-מנת שיראו את התוצאות של כל ה"עסק" הזה, של כל הצרות שאנחנו גורמים להם. הכוונה היא לאסוף אותם ולסכם קצת לפניהם את הנסיון של ארבע שנות עבודתנו. אנחנו נפגשים במקצת גם עם מדריכי תנועות-הנוער, ואין לתאר היום תוכנית חינוכית של תנועות-נוער מבלי שהיא מכניסה לתוכה את עניין מחנות העבודה והאימונים. בדרך כלל היה צריך להיות בתוכנית החינוכית עניין ההגנה. אמנם בסמל של הנוער העובד יש "לעבודה, להגשמה, להגנה", אבל הפרופורציה היא לטובת השניים הראשונים ולרעת ההגנה. בתנועות-הנוער התחילו בזמן האחרון לחנך לקראת הכשרה מגוייסת, ובתוך זה לא רק תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת. גם הצופים וגם המכבי הצעיר מחנכים לקראת ההכשרה המגוייסת, לקראת ההתגייסות לפלמ"ח. כיום, הנוער העובד, למשל, מעמיד כל חבר שלו בפני ועדת גיוס להתגייסות לחטיבה. דבר זה בא כתוצאה ממגע בלתי-אמצעי שיש בינינו ובין תנועות-הנוער. אנחנו משתדלים גם לבוא איתם במגע בהזדמנויות של התרוממות-הרוח. אין היום מסע למצדה או למקום מסוכן אחר של תנועת-הנוער, אין לתאר מחנה של תנועת-נוער, מבלי שישתתף בו הפלמ"ח לשם הבטחה או לשם עזרה. ויש הרגשה בתנועות-הנוער שהפלמ"ח זה עניין שלהם. והנוער העובד עשה בעניין זה דבר גדול מאד. זוהי התנועה אשר עזרה לנו להכניס את עניין שירות החובה בקרב ההכשרות ובקרב הנוער הבודד. ויש ועדה מיוחדת של הנוער העובד שהיא עוברת בקרב הנערים העובדים בבתי-החרושת ובסדנאות ומשפיעה עליהם ללכת להתגייס. והנוער העובד גם מסייע ליצירת הכשרות מנערים עובדים בודדים שמגיעים אלינו. בגבעת-השלושה למשל התרכזה קבוצה של נערים עובדים בודדים והיא היום הכשרה חשובה בנוער העובד – – –

חטיבה אידיאית – לימוד, חינוך, רעיון

בכלל, בשטח ההסברה יש עבודה גדולה, כי אנחנו מוכרחים להמנע מלהסביר כמה הופעות פוליטיות אשר בלעדיהן בכל זאת אי-אפשר להסביר את עניין ההגנה. מתוך אותה המתיחות המופרזת שישנה בישוב וביחוד בתנועת הפועלים להסברות פוליטיות, אנחנו מוכרחים להביא לידיעת החברים את ההסברה המוסמכת בהגנה. כמובן, במידה שמתפתחות שיחות, אז אין מצב כזה שיש לי תזיסים כתובים מראש של המפקדה הארצית שאסור לי לעבור עליהם ואסור לי להסביר שהישוב לא ראה ערך בקיום החטיבה ולא עזר לה מבחינה כלכלית, ויש כאלה המתנגדים לפלמ"ח משום שאינם רואים בהגנה גורם למלחמה פוליטית. אני אינני נמנע מלהסביר זאת. אבל בכל זאת, באותם השטחים שצריך להסביר אינפורמציה פוליטית העלולה ליצור פתיחות פוליטית, זה נעשה בגבול המותר.

חוץ מקבוצות ההכשרה, שהן יונקות בלאו-הכי ממקור אידיאי, לבודדים שבאים אלינו זה מקור יניקה אידיאי עצום, המקום הראשון שהם נתקלים בלימוד שיטתי של בעיות ההגנה, של בעיות הציונות, יכולת הקליטה של הארץ, הבעיה של שימוש בכוח ואי-שימוש בכוח, עניין קבוצות הטרור, עניינים שלא היו שומעים בהגנה בעיר ולא בצופים ולא בתנועות-נוער אחרות וגם לא בסקציה המקצועית של הנוער העובד. עניין ההסברה והפעולה התרבותית בקרב הפלמ"ח נהפכו למכשיר חינוכי עצום והוא מתפתח משנה לשנה. אין היום יחידה, אין היום גדוד שלא יהיה בו מה שקוראים "קצין הסברה". האנשים האלה נפגשים לפחות פעם בחודש והם שואבים אינפורמציה ממקורות ראשונים, איש אינו מגביל אותם באיזו אינפורמציה. הם נפגשים עם מומחים מהסוכנות ומומחים אחרים ושומעים על ענייני העליה הליגלית והבלתי-ליגלית, על עניין כושר הקליטה של הארץ, עניין ההגנה, עניין הפלמ"ח, מלחמת-הקיום של הפלמ"ח. כל הדברים האלה מוסברים ע"י הרצאות, ע"י שיחות, ע"י עלון שמופיע כסידרו ונפוץ גם ברחבי האירגון. יש גם עלון פנימי שהוא רק לידיעת חברי החטיבה, והוא מופיע במעט מאד אכסמפלרים לקריאה ולהשמדה. בכל המכשירים ובכל האמצעים שבידינו אנחנו מנסים לעצב את הרוח הלוחמת של האנשים בדיוק כשם שאנחנו מנסים לעצב את יכולתם המקצועית. ובמלחמה הזאת, להכרה הזאת שלוחמים צריכים להיות גם בעלי-הכרה, הגיעו גם הגנרלים האנגליים, לא רק בצבא האדום.

אנחנו מנסים להקנות לאנשים שמשרתים זמן רב כלים ללמוד. למעלה מ-130 מפקדים שלנו לומדים אנגלית, לימוד-חובה, ע"י הדואר, בכוונה שהם יוכלו לקרוא את החוברות האנגליות על האימון הצבאי שאינן בעברית והן חשובות מאד לקידום האימון המקצועי. כל המפקדים מתאספים אחת לשבוע, לחצי יום, כדי ללמוד ערבית, כדי להכיר קצת את שכנינו ולדעת את שפתם, וזה אינו מתבטא רק בלימוד השפה. אבל השפה – זהו הדבר העיקרי. מפקד יכול להתקל בערבים שמברכים אותו, הוא יחשוב שהם מקללים אותו ויקלל אותם (קללות מסוימות יודעים כולם, גם אלה שאינם ערבים) ותפרוץ תיגרה ללא כל צורך, או יכול להיות שערבי יקלל אותו, הוא יחשוב שהוא מברך אותו ויעבור על זה בשתיקה ותהיה בזה פגיעה בכבוד, וזה גם יראה לערבים שאפשר לעשות דברים אחרים ללא תגובה מצד היהודים. בשעת פעולה, כאשר יתפסו שבויים ערביים צריך יהיה לדעת לחקור אותם, או כאשר יתפס שליח ועימו פתקה צריך לדעת לקרוא מה שכתוב בה. מנסים ללמד את כל האנשים ערבית, אבל על המפקדים הדבר הזה חובה.

גם מלמדים ומסבירים אצלנו על תנועות מחתרת ומונחים טקטיים הקשורים בזה, הקשורים גם בעניינים סוציאליים, ואנחנו באופן החופשי ביותר זכאים לזה ועושים את זה ומשיגים את טובי המרצים ומתרגמים את טובי המאמרים שיש בעיתונות ומביאים אותם לידיעת מפקדי המחלקות. גם זה דבר שאין לו כל תקדים בהגנה. מסופקני אם יש לו תקדים במימדים כאלה באיזושהי תנועה מגשימה אחרת, והדבר הזה נותן את אותותיו. כל הדבר הזה של פעולה הסברתית ופעולה תרבותית שיטתית הרים את החטיבה, נתן לה אופי של חטיבה אידיאית, הייתי אומר, וכתוצאה מזה הגענו היום לידי-כך שאי-אפשר לפרק את היחידה. ומה שאני אומר עכשיו זה לא דבר קל, יש לו משמעות פוליטית ממדרגה ראשונה. כיום איזו החלטה שלא תהיה אינה יכולה לפרק את היחידה. היחידה התלכדה בתוכה, היא מכירה ביעודה והיא תלחם לקיומה. חנק כספי המלווה אותנו במשך כל הזמן אינו יכול לפרק את היחידה. החלטה פורמלית שלא תהיה מלווה האבקות ציבורית גדולה עליה לא תפרק את היחידה הזאת, כשם שאני מתאר לעצמי שאי-אפשר היום ע"י החלטה פורמלית לפרק את ההגנה. ואם ירצו לפרק את החטיבה הזאת לא יאמרו שרוצים לפרק אותה, אלא ינסו להעביר את אנשי החטיבה לחי"ש, למשמרות הנעים או לחיל-המשמר. יש אצלנו אנשים שקצה נפשם, אחרי שנים של שירות בחטיבה, בחיים האלה, והם, מכיוון שאינם יכולים לבקש שישחררו אותם, הם מבקשים שיעבירו אותם לחי"ש. ובכל פעם אפשר למצוא איזושהי הסברה לרצון לפרק את היחידה, חוסר-אמצעים או נימוקים אחרים. היום אין לתאר שדבר כזה יעבור בלי זעזועים רציניים ובלי הדים גדולים בקרב החטיבה, בלי הבדל זרם, מפלגה או גוון. ואני רואה בזה את ההישג העיקרי של החטיבה. החטיבה נמצאת בעצם במצב כזה שהיא נושאת את עצמה ע"י חבריה גם בפעולה החינוכית, גם בפיקוד, גם בחינוך רעיוני, והיא הגיעה לידי כך שהיא מהווה היום חטיבה מלוכדת כל-כך בבעיות ההגנה ובבעיות הפוליטיות הקשורות עם ההגנה, ואינני מתאר לעצמי היום בעיה פוליטית חיצונית שאינה קשורה עם ההגנה ללא הבדל מפלגות, ואנחנו מתברכים בזה שבחטיבה שלנו אפשר למצוא את כל הגוונים, את זה צריך לזקוף לשילוב המוצלח של העבודה והאימונים ושל הפעולה החינוכית. ואני מעז לבדוק את הדבר הזה לעיתים ולומר בפני הפלוגות. ובמקרה שאני בודק את זה אני משוכנע יותר ויותר שהכוח הזה אשר נוצר בעצם ע"י קוניונקטורה מלחמתית, אילולא המלחמה והסכנות שהיו צפויות לארץ הוא לא היה נוצר, הוא נולד ונוצר בשעת סכנה שהיתה צפויה לארץ. אבל הוא לא יתפרק עם גמר המלחמה, כי אנשי החטיבה אינם רוצים להתפרק. היתה תקופה שאנשי החטיבה רצו להתפרק, הם לא האמינו ביעוד. אם נשווה את התקופה הזאת לתקופה ההיא ניראה שההישג הגדול ביותר הוא עצם קיומה של החטיבה עד היום הזה.

*    הובא לדפוס ע"י א. כפכפי – שדמות ע"ה, סיון תש"ם, עמ' 42-55.

מאמרים נוספים:

אתיקה בפוליטיקה

פוליטיקה עוסקת בדיני נפשות, אומות ומדינות. היא מכריעה בסוגיות שלום ומלחמה, ומשפיעה על רווחה כלכלית ומעצבת את חינוך הדור, המוסר…

כשישוב המערך לשלטון: קווים למדיניות כלכלית וחברתית

המערך עומד לשוב אל הגה האחריות הממלכתית בשעה שהנתונים הכלכליים והחברתיים, נוסף על המציאות המדינית, מעוררים דאגה חמורה ומבשרים סכנות…

גבולות בני הגנה

דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה. א אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי…

התיישבות בשטחים

התיישבות בשטחים – תשובה בכנסת לא מתוך רצון לספחלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגייםעמדותיה של ארה"ב – מוטעותקרית ארבעאלון מורה…

הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים

ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות…

השטחים, שילוב הכלכלות, ולא מיזוגן

(מתוך "בדבר ההחלטה לא להחליט", 4.8.1969) אני מזהיר את עצמנו מפני צעדים כלכליים פזיזים בנושא זה. די אם אזכיר לכם…

לאופיו של הפלמ"ח

הרצאה בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד, 29.5.45, חודשים מספר לפני שמונה למפקד הפלמ"ח. טיפוח היחיד: כחלק עצמאי של הכלל "מעולם…
דילוג לתוכן