© 2023 כל הזכויות שמורות בית יגאל אלון
א
בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על-פי כל אמת מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית-תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה. בת שלושה עשורים, בסך הכל, וכבר מכורסת (יושבת בכורסה), שריריה מתרפים ורגליה תרות אחרי האנפילאות (נעלי בית) המרופדות. במהירות מדאיגה היא מתרחקת מן הדמות שחזוה בעיני רוחם אבות התנועה הציונית, ובייחוד הוגיה של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, שהראשון בהם, נחמן סירקין כתב: "ככל שתתקרב הציונות להתגשמותה המוחשית, כן תוסיף להזדכך ולהתעלות למדרגת אוטופיה סוציאליסטית".
מה שקרה הוא טבעי – יאמרו המפוכחים והמשלימים – שהרי סופן של אוטופיות להכזיב. אלא שעלי מקובלת יותר מימרתו של זלמן ארן כי "הציונות היא תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים". המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר; ומה שחמור יותר בעיני: על ברכיהם מתחנך דור קונפורמיסטי, נטול יצרי העפלה ובז לפסגות; דור הרואה לקרוב בלבד, ואץ ללכוד רק מה שהוא בהישג יד. הריאליסטים והפראגמאטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי – לאפשרי.
בזכות מה הושג מה שהושג בארץ הזאת – ואכן, גדול ההישג עד לאין שיעור – ומה היה סוד כוחם של הראשונים ושל ממשיכי דרכם האותנטית – אותנטית תוך תמורות, כמובן, מחוייבות התנאים והזמן משתנים? התשובה פשוטה עד להדהים: העבודה. עבודת הגוף ועבודת הרוח: עבודה לא ככורח קיומי, כנהוג בחברות נמליות (נמלים), אלא כמקובל בחברה אנושית עמלנית, שהעבודה בה היא ביטוי נעלה של האדם למען רווחתו האישית והקולקטיבית; עבודה שפירותיה הם כל הנכסים החומריים שבעולמנו, אולם מקורותיה הם: האידיאל, היציאה, ההשכלה והתרבות. במילים אחרות: העבודה עצמה, גם זו היוצרת נכסי חומר בלבד, הופכת לערך מוסרי; ואילו הפעילות הרוחנית, לשמה ושלא לשמה, היא סימן היכר של האדם העובד בן החורין. וסימן ההיכר והערבות ההדדית. גזירת ההיסטוריה היא, שישראל תהיה מדינה יהודית רק אם יהודיה יוסיפו להיות עם עובד הלכה למעשה. שאם לא כן – סופה שיוצב, חלילה, סימן שאלה על עצם בעלותנו הממשית על הארץ. הדברים אינם אמורים בגורלו של הגליל בלבד, הסובל ממחסור כרוני ביהודים, או במרחבי הנגב דלי האוכלוסין ואזורי הספר הצפוני והמזרחי התת-מפותחים. עתידה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, הוא שמונח על כפות המאזניים. כי את עולם מושגיו של הנוער ואת דיוקן פניה של החברה הישראלית בעתיד, לא דורנו בלבד מעצב, אלא גם הילד הערבי המלקט עגבניות לעיני ילדו של מעבידו היהודי.
הכתובת על הקיר כבר רשומה: אבל גם היודעים לקרוא אותה נוטים להתעלם מן הצפון בה. בסוגיה זו דבר לא יועיל לנו, אלא אם כן יקום בנו העוז להערכת עצמנו מחדש, ולבחינה אמיצה של מכלול הערכים הרעיוניים, החברתיים והלאומיים שלנו.
הרס איטי, אך מתמיד, של התאים הבריאים פוקד את החברה הישראלית בעקבות ההגמוניה של ההישגיות, המחנכת לתחרות שלוחת רסן, לניכור, לדורסנות, לפולחן האלימות והכוח, לנצחון האנוכיות והנוחות הרגעית – על חשבון רמתה של הסולידאריות והעזרה ההדדית. אלפי זוגות צעירים סובבים בתוכנו מתוסכלים וחסרי ישע על שאין לאל ידם לרכוש דירה צנועה כדי להקים את משפחתם. רבבות משפחות נמקות בעוני ובניוון. הפשע המצוי והמאורגן ועקיפת החוק בחיי יום-יום נעשו חזיון נפרץ ומאיים בנוף החברתי-מוסרי שלנו. ההישג בחברה כזאת איננו אמצעי כי אם מטרה, אב המעשים ותכליתם גם יחד, שסופו לתסכל אף את בעל ההישג עצמו, שהרי תמיד יימצא מישהו אשר הישגו מרשים יותר.
בולמוס ההתעשרות, הרעבתנות והראוותנות והרדיפה אחרי חיים הנראים קלים, סופם לעיתים קרובות חיים קלוקלים, המותירים אחריהם לוחות שבורים וסולמות ערכים משובשים עד לאין הכר, לגבי ערכים לאומיים וכלל אנושיים גם יחד.
זאת ועוד: ככל שהחברה מתכערת וככל שהיא מתנתקת ממקורות יניקתה, כך היא מנסה לדחות את הזרים לה ברוחם, גם אם "הזרים" הללו הם מיטב בניה. מנהגו של עולם הוא: המכוער דוחה את הטהור והיפה, כדי להישאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו. כאן, דומני, השורש לניסיונות החוזרים ונשנים להכפיש, ויהי מה, את ערכי הסתדרות העובדים, את ההתיישבות העובדת בכלל, ואת התנועה הקיבוצית במיוחד, וכן את תנועות-הנוער החלוציות, אך לא רק אותן.
חברה הישגנית חיה את הרגע ומקדשת את "המידי" וה"כאן". מכאן בוזה העמוק לחולם, לאוטופיסט, לאידיאליסט, ולכל הדואג את דאגת העתיד ומדביקה להם את התווית "יפי נפש", כאילו יש בה כדי לפגוע. באין לה שורשים, אין תימה שהיא טרף קל לכל רוח מצוייה והיא נתפסת בנקל למצבי רוח קודרניים ומרפי ידיים. פאראדוקס הוא, אך לא מקרה, שדווקא הסוגדים לפולחן הכוח הם הראשונים לשקוע בתהומות של יאוש ופיק-ברכיים בשעות של מבחן גורלי, אל מול מציאות קשה ומתמשכת הטופחת על פניהם.
חוששני, כי אנו עדים לתהליך התפוררותו של המרקם הלאומי-חברתי-מוסרי, התפוררות הרחוקה מלהיות תיאורטית. יש עריקה, פשוטה כמשמעה, של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, אם ממצוות גיוס לצה"ל ואם משירות לאומי אחר. ומה שחמור יותר – הירידה מהארץ. ובמרקם החברתי, כמעט שאין תחום שלא נפגע בקרב חלקים גדולים בעם – החל בשקיעת המוטיבאציה האידיאליסטית, בהתרופפות חישוקי הערבות ההדדית, באי דאגה מספקת לעקירת האביונות והניוון שבקירבנו, וכלה בתרבות החיים וביחס לאיכות הסביבה, זו שאינה רשות הפרט. שאר הרוח שהיה נחלת החברה הציונית בטרם מדינה מתכרסם והולך, ותחושת ההשתייכות נחלשת והולכת גם היא.
ב
המהפכה האנטי-ציונית התחילה סמוך לאחר הקמת המדינה, כאשר רבים וטובים – וטובים פחות – דימו בנפשם, שעם הקמתה הוגשמה הציונות, ומעתה איש לביתו, ישראל.
מהי בריחה מן העבודה אם לא חזרה לגלות? מהפכנים חוטאים לפעמים בפסילתם הטוטאלית של העבר. גם אם חטאנו – ואכן חטאנו הרבה בציור דיוקנו של העם בגולה – יסולחו לנו חטאינו לנוכח הגל האנטי-ציוני המרומם, מפאר ומשבח את כל אשר יצרה הגלות של הימים ההם והזמן הזה; כאילו לא היתה הציונות מרד בגלות, מרד מר, רצוף מאבקים, חרמות ונידויים; מרד שזכה בניצחון שאין משלו בקורות העיתים.
פתאום נשכח מלב רבים כי הציונות המגשימה לא הסתפקה מעולם בהוצאת היהודים מן הגלות, אלא גם בהוצאת הגלות מן היהודים. ומי יכחיש כי בארץ מצויות ביצות גדולות של גלות המתפשטות בהתמדה, מנטאליות של גלות ומבנה תעסוקתי של גלות? על בניין אב זה, ההולך ומוקם מחדש לעיניניו, מחפה גג-על בצורת נוסטאלגיה פרימיטיבית, המקדשת את כל העבר במסווה של חיפושים אחר שורשים, כביכול. אכן "עבודות בתוך חירות", כלשונו של אחד העם.
מאז ומתמיד היתה העליה לארץ ישראל מושפעת מכוח הדחיפה של הגולה ומכוח משיכתה של הארץ. בקרב העולים ניתן להבחין בשני זרמים עיקריים: אלה שנמשכו אליה מכוחה של אמונה דתית וכיסופי גאולה עמוקים, ואלה אשר שאפו ליצור בה את חברת המופת, החברה האחרת, תוך כמיהה לגאולה לאומית וחברתית כאחד.
אין לכחד: נחלש עד מאוד כוח משיכתה של הארץ בקרב יהודי הגולה. הדברים אינם אמורים בעשירים בלבד, שאינם אצים לעלות ולהשתקע במדינה הנאבקת על עתידה. עובדה מצערת היא, שגם יהודי מצוקה מעדיפים להפליג לנמלים זרים תחת להטיל עוגן בנמל הבית ההיסטורי שלהם, בישראל. ומה שחמור יותר: הארץ דוחה גם רבים מבניה. הללו נוטשים אותה לא באישון לילה, אלא לאור יום מלא, אף ללא הרגשת אשם. עצוב הדבר, שמאגנט הגולה מתחיל לגבור על מאגנט המכורה.
כיצד קרה הדבר? – תופעה כזאת מן ההכרח שיהיה לה יותר מאשר הסבר אחד, ובכל זאת אסתכן באחד מהם: אם הריקוד סביב עגל הזהב הוא היום הריקוד האופנתי בארץ, רבים הם עגלי הזהב בעולם, ואף נוצצים יותר, ומה שחשוב לא פחות – בלי סכנות של מלחמת קיום. אמנם, לשם צידוק הם אומרים לנו: קלסתר הפנים שלנו הוא הדוחה אותם. נאמר גלויות: קלסתר זה לא תמיד נושא חן גם בעינינו.
אלא שלא לריפוי נגעינו נשואה נפשם, אלא למילוט נפשותיהם, כביכול. שהכי ככלות הכל נודדים הם אל חברות מנוכרות יותר, בעלות קלסתר פחות סימפאטי משלנו. עם זאת, חלילה לנו להקל ראש בתופעה עצמה, שמקורה, לדעתי, בחטא הקדמון של הבריחה מעולם הערכים המחייבים ומן העבודה, שסופה לפעמים גם בריחה מן הארץ. הא בהא תליא.
איבחון החולי כשלעצמו לא יחלצנו מן המיצר, אלא אם כן ילווה שינוי מהפכני, אם גם בהדרגה, בתפיסה החברתית-כלכלית-מוסרית. לשון אחר: בתפיסה הרעיונית. כל עוד זו לא תשונה, כל אזעקותינו לשווא יהיו. שהרי כל משכרו של פועל ייצור מיומן, וכל עוד המשקיע כספו בעסקי ממון וספקולאציות פינאנסיות הכנסותיו בטוחות וגבוהות יותר מאלה של היזם, הציבורי והפרטי, המשקיע הונו ויוזמתו בתעשיה, בחקלאות ובתיירות – אין ולא יהיה סיכוי ליצירת בסיס להחלמתה של החברה ולהתגברות על הפער הקדוש ו"משחק הכוחות החופשי" המהולל של הקאפיטליזם נוסח הליכוד, המלווה אינפלציה דוהרת, קפאון בצמיחה הכלכלית וגידול בגרעון במאזן התשלומים. אלה פגעו ופוגעים אנושות לא רק ברמת המחיה החומרית, ביוקרתו של האדם העובד ובכבודה של העבודה, אלא גם בחלקים הקונסטרוקטיביים היצרניים של היוזמה הפרטית. סכנת אבטלה המונית נעשית מוחשית, מעוטי הכנסה מתרוששים, העשירים מתעשרים ובעלי ההכנסה הבינונית, שכירים ועצמאיים, נאנקים תחת העול הגדל והולך של הכישלון הכלכלי. נקל לשער, מה יהיו פני החברה הישראלית, מבחינה חומרית ומוסרית, כאשר סחרור שלילי זה יגיע עדי האבסורד הבלתי נמנע, אלא אם כן יחול מפנה ראדיקלי במהלך הענינים ברוחה המקורית של תנועת העבודה.
תנועת העבודה, עלי להודות, אינה זכאית לרחוץ בנקיון כפיה בכל הנוגע להתפתחות שלילית זאת. כל אימת שסטינו מהדרך ההיסטורית של התנועה, או פירשנו שלא כהלכה את ההיבט הפראגמאטי המתחייב משינוי התנאים, נכשלנו והכשלנו. אולם ההידרדרות הגיעה לשפל שלא היה כמותו שעה שהליכוד התמקם ליד שולחן הממשלה, שהעניק לה לגיטימאציה ואליבי. קו הגבול שחצה תמיד בין תנועתנו לבין המחנה הלאומני-המיסטי היה, בין השאר, בתפיסת המדינה ויעודה: האם היא המטרה הסופית כגירסת הרביזיונים, או שהיא נועדה לשמש אמצעי ראשון במעלה וערובה להמשך הגשמתה של הציונות בתהליך אינסופי והגשמתה ההדרגתית של אוטופיה חברתית מעולה, הגירסת תנועת העבודה, וכחזון הנביאים ומיטב אנשי הרוח וההגות במערכות הסוציאליזם ההומאני בכל דור ודור, בעם היהודי ובקרב אומות העולם.
אין בליבי ספק, כי יותר משהמהפך הפוליטי הוא פרי נצחונו של הליכוד – הוא תוצאה של כשלוננו. תבוסתנו הרעיונית והמוסרית קדמה למפלתנו האלקטוראלית. פיק ברכיים וטשטוש דרך, שאחזו בתנועת העבודה עם בוא העליות החדשות ההמוניות; אי כשרונה להדביק ברעיונה המשחרר המוני עולים ובני נוער, וכן היעדר אמונה בסיכוי לעשותם שותפים מלאים לדרכה הרעיונית – אלה גרמו להפקרת אלפי בתי אב לטיפולו המינהלי של המנגנון בלבד, ולחסדיה המפוקפקים של חברת הסעד, הפילאנטרופית ביסודה, שדבר אחד בסיסי חסר בה: פרודוקטיביזציה של הנזקקים לה. כי אין כעבודה, שתמורה נאותה וכבוד בצידה, המלווה חינוך רעיוני, לזקוף קומתו של אדם. כך נפלו רבים מהם טרף לתפיסה הלאומנית הקיצונית והדמגוגיה הסוציאלית נטולת האחריות, ונתגבשו בחלקם הבלתי מבוטל כ"עתודה אסטראטגית" לתנועת החירות. אכן, חטאנו הרבה, אך חטאינו כשלג ילבינו אל מול עוונות הליכוד בשנות שלטונו הכושל.
ג
רמתה של חברה משולה למערכת של כלים שלובים, המשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. בחיי חברה, שלא בדומה לפיסיקה, אי אפשר לדבר על אוטומטיות מכנית ביצירת רמה שווה בכלים שונים המחוברים ביניהם. במדע ניתן לבחון את הדברים בתנאי מעבדה. בחיים – שדות המציאות החיה הם המעבדה, שרק הזמן והניסיון מלמדים על תוצאותיהם.
מה הם הכלים השלובים, הקובעים יחדיו את רמתה של חברה ועוצמתה של מדינה?
הכלים שמנינו לעיל, הם הגוזרים את דמותו של משטר – אם לדמוקרטיה ואם לרודנות או לאנרכיה; אם להתקדמות או לנחשלות; אם לחירות הביטוי והמחקר ואם לכפיה מצפונית, לאינדוקטרינציה, צרות מוחין ולסתימת פיות. ואילו סולם הערכים החברתי-מוסרי הוא הקובע את הדרך בה תלך החברה: זו המוליכה אל חברת מופת יפה וצודקת, או אל חברת פערים מתרחבים, שבה הכל שווים, אולי, בפני החוק, אך במציאות יש מי ש"שווים יותר", כביטוי השנון של ג'ורג' אורוול.
הדחף הרעיוני, החינוך, ההשכלה, המדע, התרבות והאמנות; התמדה בפיתוחה וביישובה של הארץ, תוך דאגה לאיכות הסביבה; טיפוחה המתמיד של החברה המושתתת על רמת חיים כוללת התואמת את משאבינו – הם אשר יעצבו את דמותה של ישראל; האם תהיה – כדברי לוי אשכול – "חברה בה יוכל כל אדם לפתח את מלוא יכולתו ולתרום את תרומתו לכלל. חברה שכל אזרח יתגאה בה; כל יהודי ירצה להזדהות איתה וכל אדם יכבד אותה" – או שסופה להיות מדינה גמודת קומה וצרת אופקים, דגם מודרני של גטו גלותי בתשתיתה הכלכלית באורחות חייה ובאמונותיה; סתם מדינה לחופו של הים התיכון, במזרח הפרוע, ברבע האחרון של המאה העשרים. טיב התשובות לשאלות אלה, יותר מכל, יגזור את גורלנו ובידו להכריע: האם שערי הארץ ישקקו עולים או שמא יורדים. בסופו של דבר – גורלנו נתון בידינו שלנו.
ד
עוצמתנו הלאומית הכוללת טעונה, אפוא, חיזוק, ומגזרים מסויימים זקוקים בחלקם לריפוי. אסור לנו לשכוח כי המפעל הציוני עודנו שרוי בשלב מתקדם של אקספרימנט מפעים ונועז, שהוא אחרון הסיכויים שהעניקה ההיסטוריה לעם היהודי למען קיום לאומי-ריבוני בארצו ההיסטורית. הניסוי הוא עתיר סיכויים והישגים, אך אינו מחוסן בפני סיכונים. כדי שלא להיות שפן נסיונה של ההיסטוריה, שומה עלינו – ומהר ככל האפשר – להתחיל לשחות נגד החזק בזרמים המאיים עלינו: נגד עצמנו. בטוחני כי אין הדבר נבצר מאיתנו, שכן בכל המגזרים שנסקרו לעיל, המתחברים יחדיו למערכת של "כלים שלובים", יש "גרעינים קשים" בשיעור ניכר ומעוזים רבי עוצמה של הגשמה עצמית ומסירות נפש, שבכוחם לגבור על הסטיות, חולשות הדעת, העיוותים והפגמים.
הדבר מחייב בניית סדר עדיפויות לאומי וחברתי חדש, אשר יבטיח: כי העם יהיה מוכן לקיים רמת חיים שאינה עולה על כושרנו הכלכלי: כי העבודה והיצירה, ההשקעה הבונה והיצרנית, הציבורית והפרטית, תעמוד בראש עדיפויות הפיתוח; כי יחול שינוי לטובת הייצור בפרופורציה בין המועסקים בשירותים לבין העובדים בתעשייה, חקלאות והייצור בכללו, בין הון המושקע בענפי ייצור, ובין הון המופנה לעסקי ממון; כי יכון איזון נכון וצודק יותר בין הון ועבודה בין ההשקעה לרווחיה ובין עבודה לשכרה, תוך מאמץ מתמיד להעלאת פריון העבודה.
יש לסלול דרכים חדשות לשיתוף ציבור העובדים בבעלות על מפעלים, אם באורח קואופרטיבי ואם בצורות שיתוף אחרות במסגרת חברת העובדים, וכן שיתוף עובדים בנשיאה בעולן של ההנהלה והאחריות, ברווחים ובקשיים, במילים אחרות: חתירה מתמדת לדמוקרטיה תעשייתית, למען הגברת האחריות המשותפת והבטחת האינטרסים המשותפים בין הגורמים היצרניים מקרב העובדים והיזמים – בין עצמאיים, בין ציבוריים ובין פרטיים, ובלבד שהאינטרסים שלהם יעלו בקנה אחד עם האינטרס הלאומי והחברתי של המדינה. בשלב זה של הגשמת המפעל הציוני – ותהליך ההגשמה עשוי להימשך כמה דורות – יש צורך בפלורליזם כלכלי בונה, תוך שמשלטי ההכוונה של מגמות הפיתוח יישארו בידי המדינה, ומתן כר נרחב ליוזמה יוצרת, עתירת דמיון וידע.
כן נחוץ גיזום חסר רחמים בפרנסות הטפיליות והצרת צעדיה של הספסרות הפיננסית והאחרת, בד בבד עם סילוק התופעות השליליות. נוסף לכך יהיה צורך בטיפוח המוסר האישי והציבורי הכולל: מוסר עבודה, מוסר העסקים, מוסר המיסים, ומוסר ההתנהגות האישית שבין אדם לחברו ובין אדם למדינתו, כיאה לחברה האמורה להיות נורמטיבית.
שינוי ערכים במערכות החינוך הרעיוני והמקצועי, עידוד התארגנותם של הורים ומחנכים למימוש הזכות, המוענקת להם בחוק, לקבוע עשרים וחמישה אחוזים מתוכניות הלימודים בהתאם לאמונותיהם והשקפת עולמם, תוך שימת דגש על החינוך לערכי תנועת העבודה המגשימה, והתאמת עונות הלמידה לעונות הבוערות במשק הלאומי.
אין די בביצוע תוכנית לשיקום שכונות המצוקה, אשר עלתה על שרטון הבירוקרטיה הממשלתית-מוניציפלית הסבוכה. דין הוא שייעשה מאמץ מיוחד לקידום פיתרון בעיית השיכון לזוגות הצעירים בתנאי שכירות סוציאליים, עד שיתבססו מבחינה כלכלית.
סדר העדיפויות המתוקן יכלול: הגברת תנופתה של ההתיישבות העובדת והיוזמה הקואופרטיבית, תוך התאמתה לתנאי הכלכלה המודרנית; הרחבת מפעלה החינוכי של התנועה הקיבוצית עד להפיכת כל כפר שיתופי ליישוב מחנך – כביטוי של אהרון ציזלינג – של חברות נוער מפרברי הערים וערי הפיתוח; וכן נוער מתפוצות המצוקה והרווחה גם יחד; מתן עידוד מוחשי להרחבת תנועות הנוער החלוציות המחנכות להגשמה, ליישוב הארץ ופיתוחה ולטיפוחה של החברה, חיזוק מסגרות השכלה למבוגרים, למען תהיה תורתם עומדת ביחס ישר לבגרותם ולאחריותם המשפחתית והאזרחית; העמקת האהבה והנאמנות לעם ולארץ וחישול עבותות הקשר אליהם ותחושת ההשתייכות של כל פרט, תוך גיבוש אחריותה של החברה לכל פרט בקרבה ואחריותו של הפרט לחברה בה הוא חי, כיאה למשטר האמון על דמוקרטיה מדינית, חברתית ותרבותית.
יש לעשות להגברת נכונותו של הפרט לתת יותר ולתבוע פחות ממדינה הנבנית ועומדת על נפשה, עד כדי שירושה של המנטליות בנוסח "מגיע לי".
כאן המקום להדגיש עד מה דחוף הצורך להנהיג רפורמה גם בשירותים הציבוריים, שבחברה מודרנית אי אפשר בלעדיהם, אלא שהביורוקרטיה שלנו נסתרבלה מעבר למותר. לפיכך יש לייעל את השירותים לציבור, לצמצם במיותר, להנהיג מיכון מתקדם, להתאימם לצורכי הציבור הנזקק להם, ולהנהיג בהם שיעור גבוהה יותר של אדיבות ותשומת לב, שהרי ככלות הכל, נציג הציבור ועובד הציבור אינם אדוני הציבור אלא שרתיו, על פי המימרה: "מה טוב להיות חשוב, אך חשוב יותר להיות טוב".
רפורמה מרחיקה לכת במבנה השלטון המקומי ובתחומי אחריותו, תוך חלוקה בהירה בין סמכויותיו לסמכויות הממשל המרכזי; גם הגדרת דפוסי שיתוף הפעולה ביניהם, אף היא משימה חיונית ודחופה. המגמה הרצויה היא: להעביר לשלטון המקומי את מירב הסמכויות באספקת שירותים לאזרח ולהשאיר בידי הרשות הארצית את האחריות לקביעת המדיניות, את התיאום והבקרה.
תידרש תשומת לב פדגוגית, פסיכולוגית, חברתית ומשפטית יעילה יותר לבעיות העבריינות והפשיעה שפשו בחברתנו עד לאין הכר. נחוץ מאמץ עקבי ודחוף לאכיפה ממשית של החוק ולעקירתה של תופעה מחרידה זו, עד אשר תחזור להיות נחלת שוליים, כפי שהייתה בעבר.
ואחרון אחרון – אם כי לא אחרון לחשיבות: הידוק חישוקי הסולידריות הפנימית, שכלול מסגרות העזרה ההדדית וטיפוח אישיות ההומניזם בחברה הישראלית. ההומניזם הוא ביטוי עליון של רוח היהדות המקורית ושל הסוציאליזם הדמוקרטי האמיתי. מכאן, שעל מערכות הציבור והחינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי לכל הגילים, לשקוד על אינוש החברה והעלאת רמת הערבות ההדדית בתוכה כדי היותה חברה יוצרת, צודקת ותרבותית, המעניקה לחבריה תרבות חיים מבחינה פיסית ורוחנית כאחת.
אין בליבי אשליה שכל היעדים האלה ניתנים להשגה בקפיצת דרך. יש צורך במאמץ מתמיד ובהתקדמות עקבית, ולו גם איטית, ובדרך חתחתים, לתיקונה של החברה ולחיזוקה של העוצמה הלאומית הכוללת. המאמץ, כשלעצמו, להתקדם ולהתעלות, יש בו כדי להעלות ארוכה לחולינו הציבורי ומזור לפצעים המכאיבים שפשו בגופנו הלאומי.
ה
על רקע עגום וקודר זה, שאותו ניסיתי לשרטט – ולשרטט בלבד – זוהר ומעודד שבעתיים אור פועלם של הרבים, הרבים גם כיום, בהתיישבות ובעיר, המוסיפים לשמור אמונים למסורת העבודה והחלוציות שלא תמה, ולערכי חברה ומוסר ששיני הזמן לא כרסמו בהם. אדרבה, הזמן אך מבליט את חיוניותם ונחיצותם. היפים שבהישגינו הלאומיים והחברתיים – על כתפיהם הרחבות הם נישאים. גם עכשיו, לעת ליקוי מאורות ופריקת עול, אין צורך בנרות כדי לחפשם, שכן הם מצויים לרוב בכל מגזרי העשייה הבונה, ההגות היוצרת והמעורבות האנושית, שטובת הכלל לעיניה. מהם עלינו לשאוב עוז ותעצומות, כי המה המסד להתחדשות המיוחלת. ובאורח התנהגותם מוכיחים הם, כי אכן אפשר אחרת. בלא יוהרה מתנשאת, אך גם ללא ענווה מזוייפת מותר להם לראות את עצמם בחזקת מייצגיה האמיתיים של ישראל היפה וכתפי תחייתו של העם, אף אם באורח חולף, לא קולם הוא בשעה זו קולו של הרוב בכנסת.
אני מאמין שהשורשים בריאים ביסודם, והגזע איתן, ואם נדע לטפחם ולנכש את העשבים השוטים אשר פשטו סביבם, יוסיפו להצמיח ענפי תפארת רעננים וברוכי פרי. הרבה תלוי במה שקרוי בימינו מנהיגות ומנהיגים – מושגים שאף הם זרים למורשתנו התנועתית – בכל אותם אישים ומוסדות המובילים ומנחים, וביכולתם לשמש דוגמא אישית ומקרינה על סביבותיה בכנות טבעית באורח החיים, בהקפדה על קשרים חברתיים, ובאומץ לב אינטלקטואלי לומר לעם את האמת, גם אם היא קשה ותובעת מאמץ אישי וקולקטיבי. ואחרון אחרון: במעורבותם העמוקה בחברה העובדת והיוצרת, כדי להיות לה לפה, אך גם כדי להובילה בדרך הקשה של הייעוד וההגשמה. להחניף לעם אין פירושו להיטיב עימו, עם העם עצמו הוא שייקרא, בבוא הזמן, לפרוע את שטרות החנופה והנוחות הכוזבת.
משוכנע אני, כי תנועת העבודה הציונית, הסוציאליסטית, ככל שתהיה נאמנה לערכיה ולדרכה – שתחליף אין להם – וככל שתדע ליישמם בתנאי המקום והזמן, כן יעלה בידיה להחזיר את החזון והגשמתו למסלולו ההיסטורי שעמד במבחן. זולתה אין כוח ציבורי שיוכל למשימה הזאת. תנועת העבודה מלוכדת, בהירת דרך, דמוקרטית, מהימנה ונקיה מסייגים שדבקו בה, יש בכוחה לשוב ולמשוך לשורותיה ולמעגלי השפעתה רבים רבים מקרב העם על שדרותיו – ציבור הפועלים, נוער, אינטליגנציה עובדת ואישים יחידי סגולה. סביב בסיסה המוצק יכול לפעול גם משק פלורליסטי, שהרי עליה לרתום למעשי בנין הארץ כל קורטוב של יוזמה עצמית, ציבורית ופרטית, ככל שהיא קונסטרוקטיבית.
תפקיד נכבד, ואפילו מרכזי, נועד להסתדרות העובדים על שלוחותיה. ההסתדרות, אף כי נתרופפו אחדות מחוליותיה בשדות ההגשמה, החינוך והתרבות, חייבת לכלול את המחנה של העם העובד למקצועותיו ולגווניו, ועליה להשתמש באשראי האחרון שנתן לה בבחירות לחישול חישוקיה התנועתיים, הרעיוניים והארגוניים – ואפילו החוקתיים – למען לא תתרוקן מתוכנה הערכי-סגולי בעקבות תאונת דרכים אלקטורלית בר חלוף. נכסיה וערכיה הם קניינו של ציבור העובדים המאורגן, ויש לגונן עליה מפני כל מתנכל מבפנים או מחוץ.
ולבסוף –המפלגה אינה יורשתה של התנועה, שמתוכה צמחה. היא המכשיר הפוליטי להגשמת תכניה הרעיוניים. על מפלגת העבודה לחזור אל עצמה כמפלגה רעיונית משימתית. דין הוא, שבחיי ציבור יהיה סוף מעשה בהשקפת עולם תחילה; עליה לשוב ולשלב ביום יום שלה את הרעיון עם המעשה, את המאבק המדיני עם הפעילות החברתית-רעיונית-תרבותית.
מימרתו האומללה של שמעון פרס, אשר חזר עליה בגירסאות דומות פעמים מספר כי "הואיל ובעם יש נטייה ימינה ולדת ולנטייה לעבודה ערבית זולה ושכירה – יש ללכת לקראתו" ("הארץ", 15.6.1979), לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמה של מפלגת העבודה האמונה על רעיון הסוציאליזם הציוני, אלא שהיא מנוגדת לדרכה מכול וכול.
חלילה לה למפלגה להיות התאגדות רופפת של עסקנים וקבוצות לחץ לצורך בחירות, הקמה לתחיה בערבי בחירות בלבד. דרכי החלמתה אינן קלות ופשוטות, ואל לה להשלות את עצמה שקלקלות השלטון הנוכחי הן לבדן שיחזירו את ההגה לידיה. שומה עליה לרתום את מיטב הכוחות שבתוכה ולהסתייע ב"גרעינים הקשים" המצויים בעם כדי לחזור לאיתנה הרעיוני והחברתי.
לקראת ועידתה המתוכננת, עליה לדרוך את שריריה הארגוניים, להשחיז את מצעה הרעיוני, ולעדכן את מדיניותה בתחומי הכלכלה והחברה, מערכות החוץ והביטחון, החינוך, התרבות, והנוער.
ההתיישבות העובדת, על קיבוציה ומושביה, חייבת להירתם לעזרת המפלגה למען חיזוקה, ולטווית קשרי סולידריות הדדית עם הפועלים והאינטליגנציה העובדת, בסדנאות ובשירותים החיוניים, במערכות החינוך, במרכזי התרבות ובאולפני האומנות. אין ערוך לברית אשר כזאת למען הגשמתו של חזון לאומי ואנושי גדול, המחייב מאמץ תמיד, גופני ורוחני.
"באין חזון יפרע עם", קבע מחבר משלי. אבל גם "באין הגשמה יפרע חזון" הוסיף אחרי אלפי שנים יצחק בן אהרון. שילוב בין השיים שאינם ניתנים להפרדה: החזון והגשמתו – הוא המבחן הניצב לפנינו, ועמידתנו בו היא שתחרוץ את גורלו של מחנה העבודה, אשר יותר מכל גורם אחר עיצב את ההיסטוריה החדשה של עם ישראל העתיק.
הניסיון ההיסטורי מלמד, כי רק קטסטרופה פוקחת עיניה של חברה מסתאבת. אנו איננו רשאים להתיר לעצמנו תשלום מחיר כזה. אדרבה, עלינו להקדים תרופה למכותיה ולהתנער מבעוד מועד. אין חלקי עם הדטרמיניסטיים האורתודוכסיים ונביאי הסטיכיה. אני מאמין בכוח המניע של רוח האדם ונחישות רצונו. אני מאמין בעוצמה הטמונה בשאיפה, שאיפת היחיד ושאיפה האומה, שאיפה המולידה חשיבה רציונלית, זו המדרבנת את כוח הרצון ואת המעשים הדרושים להגשמתן של שאיפות. המציאות העגומה והסכנות האורבות בעתיד מחייבות את התלכדותם של כל הכוחות הבונים והיוצרים בעם סביב תנועת עבודה מאוחדת – למעשה של שיקום עצמי, לאומי וחברתי, אשר יחזירנו אל דרכה של הציונות השורשית.
אם זו אוטופיה – אני אוטופיסט. אוטופיה בת הגשמה, אני מאמין.
[אוקטובר 1977]
שעות ביקור בבית יגאל אלון
להזמנת סיורים במוזיאון (בתשלום)
להזמנת חדרי בריחה (בתשלום) יש לתאם מראש
עידכונים
שפע ארועים ופעילויות לכל המשפחה בחול המועד סוכות כל הפרטים בקישור