התערוכה "שָׁם" מציגה ציורים של צביה האריס ליבנה, בת עין דור, המתגוררת מאז 2015 בקיבוץ אל־רום עם בן זוגה וילדיה. הציורים מתארים בצבעי שמן ומים חורבות ברמת הגולן, לא כמונומנטים היסטוריים, דתיים או לאומיים, אלא כמבנים פשוטים, ששרדו כנגד הזמן. החורבות המצוירות אינן סמל או תפאורה לאידיאולוגיה. הן פשוט שם, פזורות במרחב כפצעים בנוף, נוכחות שקטה, מקוטעת, שבורה – כמו הד שאינו נמוג, ישנן ואינן. קצה פתוח של סיפור שנקטע. מרובן עולה מבע של שבריריות וכאב.
האריס ליבנה מציירת מהתבוננות בתצלומים שצילמה ברחבי הגולן, אך אינה מעתיקה אותם. לעיתים היא מגדילה פרט, משנה צבעים או מדגישה היבט אדריכלי. היא מתמקדת, למשל, בקשתות האבן שבכפר דבורה, במדרגות ההרוסות של המפקדה הסורית, או בצריח המסגד בחושניה ומבליטה את האיכויות האסתטיות שלהם. הציורים מפגינים מיומנות טכנית מרשימה ביצירת אשליה של אור וצל, מרקם ופרספקטיבה, ומטשטשים את ההבחנה בין צילום לציור. היא מציירת לא כדי לשחזר את מה שהיה, אלא כדי להתעכב על מה שמצוי שם, בשולי הנוף, כדי לשהות בתוך הפצע, עם השבר. היא מתבוננת בשרידי המבנים במטרה לעודד אותנו לחשוב מה היה כאן ומי חי כאן, מה אבד ומה נותר, ואילו לקחים העבר טומן בחובו להווה. בכך הופכות החורבות המצוירות משרידים פסיביים של ההיסטוריה לסמלים פעילים המגרים את הסקרנות והדמיון – פורטרטים רב-שכבתיים של מקומות, תקופות, וקהילות.
התערוכה הַכְנִיסִינִי מציגה את עבודותיהן של שלוש אומניות – אריאן ליטמן, נוגה חדד ונועה גור אריה תנעזר – אשר בוחנות את פעולת העטיפה באמצעות וידאו, ציור, צילום ופיסול־צורפות.
עטיפה היא פעולה המלווה אותנו ביום־יום, החל בעטיפת מתנות וחבילות ועד עטיפת הגוף בבד, מלידה ועד מוות. העטיפה מבודדת את האובייקט, או את הגוף, שומרת עליו, יוצרת חיץ בינו ובין העולם. זוהי מטפורה תרבותית רב־שכבתית המכילה בתוכה מתחים מורכבים של חשיפה והסתרה, פנים וחוץ, הגנה ופגיעות, עוצמה ושבריריות, חיים ומוות.
על אף השוני באמצעי הביטוי ובסגנון, שלוש האומניות חוקרות את המורכבות של העטיפה בהקשר לאומי. ביצירותיהן מתגלה פעולת העטיפה כאקט מגונן, כמעטה מיטיב וככוח מטפח, מייפה ומרפא, אולם גם כמרחב מגביל וחונק וככמיהה לתיקון ולריפוי שמימושם עומד בסימן שאלה. בעבודת הווידאו בעקבות השומר ליטמן מבצעת חבישה ממשית וסימבולית של פסלו של אלכסנדר זייד, ממייסדי ארגון "השומר"; גור אריה תנעזר מציגה תצלומים של מטעים עטופים ברשתות הגנה מפני מזיקים וציורים של שרידי חממות – פעם מעטפת מטפחת לשתילים, היום שלדי ברזל חשופים ויריעות ניילון קרועות; חדד עוטפת חלקית אבני בזלת ואדמה בכסף ובזהב ויוצרת אובייקטים פיסוליים זעירים, המטשטשים את הגבולות בין תכשיט לפיסול ומייצרים מפגשים בלתי שגרתיים בין חומר וצורה – בין ביטויה הפנימי לביטויה החיצוני של הקרקע.
יצירתן נוגעת בשורשי האידיאל הציוני ומציעה מבט חדש על סמלים ודימויים שנתפסים שייכים לתחום הגברי (מיתוס הגבורה, קשיחות אבן הבזלת ועבודת האדמה). זהו מבט שחומל על הפצעים הטבועים בגוף, בנפש ובנוף. הפיכת הסמלים והדימויים האלה לביטוי יצירתי שממקם במרחב של כוח את עבודת האימהות, הטיפול, הנחמה, הריפוי והקישוט (כל מה שנתפס נשי ושולי), מאפשר לעבודות בתערוכה להציע פרספקטיבה נוספת על הסיפור הלאומי הגברי המקובל.
